10 חודשים אחרי
נועמצ'וק, 10 חודשים אחרי ואני מפלסת את דרכי חזרה לשבעה. כנראה זה המוח והגוף שצריכים
להבין מה היה שם לפני שנסגרת שנה, כי בימים האחרונים, למרות שהיו אלו ימים מאוד אינטנסיביים בהם נפגשתי עם אנשים כביכול ממש "חשובים", המוח שלי זורק אותי שוב ושוב אחורה לנקודת ההתחלה. אני לא יודעת אם גם זה שייך לייצר ההישרדות (כי עדיין נדמה שכל מה שאני עושה מאז עזבת הוא הישרדותי), אבל די בהתחלה בניתי לעצמי את סיפור המוות שלך, כנראה כדי להמשיך לחיות. בניתי אותו, הנחתי לו, ואז שוב חזרתי אליו ואז שוב הנחתי לו ואז שוב המחשבות כמו שווארמה על הגריל; מה עדיף עבורך מוות או חטופה? יום אחד עדיף מוות, יום שני חטופה, יום אחד מוות, יום אחד חטופה וחוזר חלילה. ואז, כשאני מעזה בעדינות בעדינות (כי זה עסק מסובך), לשאול את האחים שלך מה את היית מעדיפה מוות או חטופה אני חוזרת לגרסת המקור שנבנתה ממש בימים הראשונים באופן קמאי כמעט.
(להם אגב, ברורה התשובה לגבייך).
אז שמעי את סיפור שנבנה ילדה שלי: ילדה כמוך, יפיפייה, מוקפדת, כל שערה במקומה, רודפת צדק, מאמינה בבני אדם, נאבית שחושבת "שהכל אפשרי אם זה חשוב מספיק", מאמינה כי ייצר לב האדם טוב מנעוריו, דפקה סיבוב יציאה מרשים מכדור הארץ בדקות הראשונות שהכל התחיל. ממש אקזיט. נדמה שמשהו בך אמר, עזבו, שחררו אותי מפה, אני לא אועיל פה יותר, כאן אכזרי ורע, סבל וקושי, אני אוכל לתרום הרבה יותר ממחוזות אחרים. אני גם לא רוצה לראות שהחברות החטופות שלי סובלות בשבי, וגם לא מתאים שהנפש הזכה והיפה שלי "תתלכלך" במה שקורה כאן. זה לא בשבילי, כאן יש הרג ומלחמות.
אבל כאן נועמצ'וק הסיפור לא נגמר, שימי לב מה הוספתי לך; שבת. קדושים מתים בשבת. שבת בבוקר, שמחת תורה. הכי הכי קדושים מתים בשבת בבוקר ועוד בשמחת תורה. מוות מהיר וחד. קדושים מתים מוות מהיר וחד. וככה השארתי את המעטפת הסיפורית כשאני שוזרת בה עוד ועוד פסיקים, נקודות, משפטי לוואי, סוגריים והרחבות. הכל כדי שאמשיך לחיות ואארגן לעצמי את מה שאוכל להמשיך לשאת אותו.
נועמצוק, הרי יכולתי לספר את הסיפור אחרת לגמרי. אפילו יכולתי לכתוב 10 סיפורים שונים ומשונים. אבל נדמה כי המוח באופן לא מודע מארגן לעצמו סיפורים כך שהם לא יכלו את האיברים הפנימיים - בלי האשמות, בלי כעס, בלי זעם. אמנם חבורת הזעם היתה שם בהתחלה, אבל היא נכנסה למיוט כבר הרבה זמן. הם לא עוזרים לי והם בטח לא מכבדים אותך ואת הבית שלנו. אנחנו בית שרוצה להפריח ולא לצלול לאש המאכלת.
ושמתי לב נועמיק, שזה חוט מקשר בין הרבה הרבה הורים. כל אחד ממקם את סיפור המוות של הילד או הילדה שלו איפה שהנפש שלו יכולה לשאת; אלו שילדם הציל אנשים ואלו שילדם רץ ראשון לאש, מי שהיתה גיבורה עד הרגע האחרון ואלו שזה היה הייעוד שלהם. כל אחד והסיפור שלו.
וככה נועמצ'וק קיבעתי את האירוע - ילדה יפה וצעירה שהמקום הזה בכדור כבר לא ראוי לה. היא סיימה את תפקידה כאן. תמיד היתה זריזה וככה גם במוות, סיבוב קצר, מהיר ויעיל על פני הכדור. קלטת את הפואנטה כאן, לא היית זקוקה למשהו מעבר.
למוח יש דרכים נסתרות להציל את עצמנו מעצמנו.
אגלה לך נועמיק שהטקסט נכתב באחד הבקרים. בערב של אותו היום נפגשתי עם מתורגמנית שפת הסימנים או במילים אחרות מתקשרת או במילים אחרות מדיומית. כזו שמתרגמת לי אותך. על המפגשים איתה כדאי לכתוב פעם. אבל בשיחה איתה, את סיפרת לי בדיוק את אותו הסיפור. בלי ששאלתי, בלי שחשבתי בכיוון פשוט אמרת למתורגמנית: "תגידי לאמא שהמשכתי הלאה, בלי כאב, בלי ייסורים, עם חיוך כי זה באמת לא בשבילי. כל אחת ואחד מה שמתאים לה, אז שתפסיק להתייסר בשאלה אם כדאי לי להיות חטופה או לא ושתקשיב לאחים שלי. אני במקום טוב אמא.
טוב נועמיק, הבנתי כבר שאת מנהלת את עולמי....עשית זאת בחייך ועכשיו ממקומך החדש.
תגובות