16 חודשים המצבר הנפשי שלי על מצב חסכון בסוללה.

16 חודשים המצבר הנפשי שלי על מצב חסכון בסוללה. כיביתי את כל האפליקציות מזמן מזמן ומשקיעה אנרגיה רק במה שחייבת. גם זה מאמץ כביר. לא אחת שואלים אותי..."תגידי מה את עושה עם הכעס והזעם שלך?" ואני עונה שאני לא באמת שולטת עליו, שכן לרוב אני כמו הר געש רדום שמעת לעת מבעבעת ממנו לבה אימתנית. בו בזמן אני מנסה שלא. לבה כמו לבה...היא שורפת ממש ולעיתים אין ברירה אלא לתת ללבה מקום להתפרץ.

הסיבה שאני מנסה שלא....היא כי יש לי ילדים לגדל, בית ומשפחה ואם לא אטפל בחומצה הזו שאוכלת אותי מבפנים אשאר כמו אוד עשן שרוף. לא ככה אני רוצה לראות את יתרת החיים שלי. אני רוצה לראות את הילדים שלי חיים חיים מיטיבים, ממשים את עצמם, חיים בחווית נתינה לאחר וחיים כאן באהבה למשפחה, קהילה ומדינה, למרות המציאות האיומה אליה נקלעו.

ויש גם את נועם. בכל פעם שהלבה מתפרצת, בת קול ממנה נשמעת וזו אומרת לי "אמא, לא מתאים לך, לא ככה. את חייבת לעצמך חיים טובים למרות ואף על פי".

אני מנסה. בחיי שמנסה. אפילו חלק מהזמן מצליחה. הצלחתי לאזן את השינה לרוב, בעתוי הלילה הלכו והתרחקו, המכבש על הלב הפך פחות ופחות שורף ואני משתדלת לעשות הבדלות קטנות בין שעות האבו כביר שלי בהם יש אינסוף נ"ט - (נועם טריגר) לבין שעות האור. מנסה להיות נינוחה עם הילדים ככל שיכולה, מטפלת בעצמי בהרבה דרכים, לא מוותרת על האיזון הזה. מתאמצת ממש.

ואז מגיע יום שני בו נשלחת בקבוצה כתבה ששודרה בגלי צהל: " נחל עוז היה למחנה השמדה, כולם ידעו ולא עשו דבר". הפעם לא יכולתי שלא לפתוח. התחקיר הודלף, הונח אצל העיתונאים ובום.

כל אנשי המקצוע איתם נפגשתי לאורך השנה, תמיד חזרו על אותו המשפט. קשה מאוד לפנות זמן לאבל ולהתחיל תהליך טהור של אבלות (כן יש מושג כזה), כשכל הזמן פותחים לכם את הפצע ומשפדים אתכם על הגריל. הטראומה חשופה וכואבת וזו דרכה של טראומה. חוזרים לנקודת ההתחלה. לא משנה מה תרגלתי השנה וכמה שיחות קיימתי עם עצמי, הגוף לוקח לבד לנקודת ההתחלה, 7.10.23, 6:29.

אמרו וצדקו. כל כך רציתי שיטעו. אבל צדקו.

נקודת ההתחלה כוללת ביעותי לילה בה שוחטים את הילדה מול העיניים והאוזניים, דופק שלא נרגע המכלה את הגוף, עצבים והתפרצויות, חוסר מנוחה ובגדול את מסתובבת כמו עכבר מורעל במלכודת מוות. שוב.

עכשיו בואו נבין את הרצף.

כשאנחנו הגענו לחדר התחקירים אי שם בחודש מאי 24 (נדמה לי), חיבקו אותנו בעיניים טובות, באמת. נכנסנו לחדר בלי ניידים והסבירו לנו שהכל מתועד בלי שתיהנה הדלפות. האל"מ שניהל את החקירה הסתכל לנו בעיניים והבטיח שההורים יהיו הראשונים לראות את התחקיר ואחר כך כל העם בתקשורת. מאז אנחנו ממתינים. עברו חודשים ארוכים. אני הייתי הראשונה לגבות את הרמטכ"ל ואמרתי שהוא עסוק במלחמה, התחקיר לא יחזיר לי את נועם, אז עבורי לא יקרה דבר אם זה ייקח עוד חודש או פחות חודש. אמרתי את זה ברבים מול קצינים בכירים בצבא...כי מאז פגשנו כמה וכמה בכירים שהבטיחו לנו שוב ושוב שהתחקיר יוצג תחילה למשפחות ורק אח"כ בתקשורת. בכל זאת כדאי שיהיה זמן להערך. מאז עבר כבר זמן. יותר מידי זמן. משפחות מחכות לזה. כשמחכים יותר מידי זמן, אין ואקום, הלבה מתפרצת.

נתחיל מהמדליף או המדליפה. לא יודעת מי גידל אתכם, על איזה ערכי מוסר או יושר גדלתם וכמה רוע יש בכם שהייתם צריכים לשקר למעסיק שלכם (צהל), לצלם בסתר את התחקיר ולשלוח לחבר העיתונאי שלכם. מי אתם? גדלנו באותה מדינה? באותה תרבות? של נבזות, רוע ובגידה? מי שאחראי לזה, מקווה שבורא עולם יבוא איתך חשבון, אני לא קובעת.

נמשיך באחריות. מי אתה האחראי על התחקיר. לרוב אתה בדרגת אל"מ. לא לימדו אותך אחריות מהי? כי אותי לימדו שלוקחים אחריות מא'-ת' ואם מונית להיות האחראי על החקירה, תדאג שאף אחד לא רואה את מה שהוא לא צריך לראות, מצלם ושולח לחבר העיתונאי שלו. שים בכספת, תקליד אתה, תדאג אישית שדבר מזה לא יודלף לפני שהמשפחות רואות. אחריות מזמן כבר לא קיימת במחוזותינו שהראש וחבורתו לא לוקחים אחריות על כלום. כבר התרגלנו למציאות חסרת המעצורים הזו. הכואב באמת, שלא למדנו דבר וחצי דבר. אחריות לחוד ומעשים לחוד.

עיתונאי קטן שלי. כל כך קטן. הכי חשוב זה סקופ ראשון. נכון? בוא נרקוד על הנשמה שוטטת הדם של המשפחות. הכי חשוב שאני אהיה הראשון לפרסם. מאוד מאוד חשוב. הרי בזכותך, מדינת ישראל ניצלה נכון? לא יכולת עוד רגע אחד קטן להתאפק? היית חייב לרוץ לספר לחברה? לא יכולת לדאוג לשלוח התרעה לכל המשפחות לפני? באמת כל כך מסובך?

לא, לא מסובך. פשוט לרקוד על הדם יותר קל. לשכוח מערכים ומוסר ואמת ואכפתיות ואהבה וראיית האחר כל כך קל, שלא יכולת להמתין עוד רגע.

וצה"ל, אוי צה"ל. מה יהיה? לא יכולים ללמוד. קודם כל שימו לב. כבר שנים יש לכם חורים במסננת. הדלפות על גבי הדלפות על גבי הדלפות. מה יהיה? אולי נלמד? שימו לב...שיש לכם כל כך הרבה אנשים לא אמינים שעובדים אצלכם וגם, לא הגיע העת לשנות את התרבות הארגונית ולהבין מה לא עובד? נכון, אתם נלחמים. מכירה, מודעת, יודעת. אבל בחייאת, מה הסיפור לשים אנשים שזה יהיה תפקידם, להתחיל לשנות.

תראו חבורה עליזה שכמותכם (מדליפ.ה, אחראי על החקירות, עיתונאים, צבא) אתם תצטרכו להסתכל על עצמכם במראה וללכת לישון עם מי שאתם בכל לילה מחדש.

תשאלו את עצמכם אם זו הדרך? אם ככה אתם רוצים להמשיך? רק תשאלו את עצמכם אם כאלו אתם רוצים להיות. שאלה אחת קטנה.

נועמצוק, אל תדאגי ילדה יפה שלי. לא אסטה מהדרך, לא שלך ולא שלי. לא אתבלבל ואמשיך להבחין בצורה ברורה ובהירה בין רע לטוב. יש פה כל כך הרבה טוב בעם הזה, ובו זמנית שכבה קטנה עם כל כך הרבה רע. נועמצוק, אני לא נאיבית, את יודעת את זה. יודעת איך הכוחות פועלים, אבל למרות הכל ואף על פי כן, בכוחו של כל אחד ואחת מאיתנו לשנות. באמת לשנות.

בינתיים אלך להירגע ולקוות שבקרוב תחזור לי השינה, ביעותי הלילה יעברו, הדופק יחזור להיות סביר ואצליח להאיר לאחים שלך את הדרך, למרות ואף על פי הרשע בו אנו פוגשים.

#גלי צה"ל

#דורון קדוש

כבר 446 יום אני מתפללת לניסים. גם היום בנר ראשון וגם מחר וגם בכל יום אמשיך להתפלל, עד שיחזרו כולם.

לפוסט בפייסבוק