29.7.2023, יום שבת.
29.7.2023, יום שבת, את מארגנת את התיק לצבא, באים החברים להרים לחיי הגיוס שלך, מפגש פשוט ומתוק. אוכל, נשנושים וכזה. את מתעקשת שגם האחים שלך יגיעו להיפרד בלשכת הגיוס, אנחנו מסבירים שהם יוצאים ב 5:00 בבוקר למחנה קיץ – ויכוח משפחתי רגיל כזה שעולים ויורדים בו הטונים ובסופו משלימים ומגיעים להסכמות. חיים קוראים לזה. בסוף החלטנו שהפרידה מהאחים תעשה מוקדם בבוקר בחיבוק גדול על הדק, הם ייסעו צפונה, אנחנו נעלה איתך לירושלים. לא אהבת את הסיכום, אבל זה מה יש, נדרשים להתפשר.
את מתרגשת, מלאת גאווה, חוששת, סקרנית לקראת העתיד לבוא ואני דרוכה. 180מעלות מהאמא הרגועה שהכרת. אולי רגועה מידי. נערות ונערים, בעיקר נערות, לבושות חולצות לבנות ותיקים גדולים מתקבצים סביב לשכת הגיוס. חוסר המנוחה שלי ממשיך להטריד. הרמקול קורא בקול – המגויסים לשער, ההורים להיפרד מאחור. אנחנו מגיעים איתך עד השומר. שם אני מתחילה להתווכח שאכניס אותך ואניח לך את התיק על הכיסא ושם תיהיה הפרידה שלנו, 180 מעלות מהאמא הרגועה שהכרת. לעיתים קראת לה אדישה. עומדים בשער עד הרגע בו חייל הש.ג. אומר, גברת, עד כאן. זה צבא. מעבר לשער הזה את לא יכולה לעבור. חיבוק ותמונה אחרונה פעם עם אמא פעם עם אבא פעם בשלישיה, הדמעות זולגות, עוד נשיקה עוד חיבוק אחד ונפרדים.
כל הדרך משם לעבודה הדמעות לא מפסיקות, 180 מעלות מהאמא המשחררת שהכרת. דמעות של דאגה, דמעות של הפקעה, דמעות של עקדה. ככה – 25 דק ללא הפסקה. מתקשרת לחברה, מנסה להבין, היא מסבירה לי שככה זה, ועדיין לא ברור. כלום לא ברור.
יום ראשון ושני ושלישי ורביעי מתהלכת בבית דרוכה מחכה רק לשיחה אחת, לשיחה בשעת הט"ש. לא משנה מתי, שעת ט"ש. 180 מעלות מהאמא שלעיתים קראת לה אדישה, רגועה, הכל באיזי. מנסה לתפוס דקות ששוות זהב. מתחלקת איתך בדקות בינך לבין בולו שלך. רק מחכה לשעת ט"ש. יום שישי, מתרגשת, נוסעת להגיע בזמן לתחנת ההסעה העיקר לחבק חזק חזק, לבלוע כל משפט. 180 מעלות מהאמא שאת מכירה. אפילו את המדים נהניתי לכבס ולגהץ. 180 מעלות מהאמא שאת מכירה.
תחושה של הפקעה. הפקיעו ממני את הילדה. היא כבר לא שלי, אלא של צבא ההגנה.
חודשיים ו- 7 ימים. חודשיים ו- 7 ימים. זהו. את מלאת גאווה, כובד האחריות יושב לך על הכתפיים מן ההתחלה, כל דבר לוקחת ברצינות, במסירות, באחריות ובקפדנות. לא סתם שחר זיהתה בשניות שכדאי לתת לנערת יפת העיניים את תפקיד הא. מ"פ.
חודשיים ו- 7 ימים היו לי להתכונן לעקדה. עקדו לנו אותך. מהיר וחד. לגוף היתה דרך לספר סיפור שלא הובן חודשיים ו- 7 ימים. איך הוא לא הובן הסיפור למען השם. איך. איך. איך.
אחרי השבעה הם הגיעו, מתנצלים שהם מתנדבים וזה לא המקצוע שלהם, אבל יש כאוס וכזה, תבינו. ניסו להיות הכי רגישים שיש ולהסביר לנו שהמצבה אחידה. אין ימינה, אין שמאלה. המצבה היא נתון. למה שאלתי? את יודעת. שתקו. למה? תגידו, אני רוצה שתגידו את זה בקול. לצערנו היא רכוש המדינה. הכל צריך להיות אחיד. מתנצלים. זה לא אנחנו זה הנוהל.
וככה עקדנו אותך, לפי הנוהל.
מחר,
כבר שנה.
כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.
נעלה יחד לקברך, נאחז ידיים ונתחבק חזק.
כל כך שבירים, כל כך מתגעגעים. כל כך לא מאמינים, בדיוק כמו השם אזכרה = אז זה באמת קרה?
מחר.
מחמל נפשי, אהבת נפשי הנצחית.
תגובות