שוב שנה חדשה.

ראש השנה, תשפ"ז

נועם שבת,

שוב שנה.

חדשה.

על פי לוח השנה.

אני לא מרגישה אותה ילדונת, את השנה החדשה הכתובה בלוח השנה.

לא התסנכרנו עדיין, השנה ואני.

חבל, כי בבראשית מתחילה הבריאה. עוד הקפה יפיפייה מתחילה לה היום.

השנה זו שנה, ואני זו אני - נופלת מחוץ לזמן כמו שכתב גרוסמן.

כן כן, את זוכרת, איך בחיים הקודמים שתינו התמקמנו בחגיגיות והתרגשות לקראת שנה חדשה. היינו פריקיות של כל הקלישאות. כל המנטרות וכל הגינונים; תשליך, תפילות, ברכות, הודיות, סיכום אחורה ועד התכוונות לקראת שנה חדשה וחגיגית. מאז שנעלמת הכל התאדה. כמו בלון הנשמט אל הקרקע. כל המילים והגינונים והטקסים והאמונות. הכל.

נותר ביפ אחד ארוך, אפל ושקט לקראת שנה חדשה. הוא לא מפריד בין זו המסתיימת לזו המתחדשת. הוא רק מרחיב את אלומת האור לעוד שנים רבות בלעדייך. מרחיב את ההבנה המצמיתה. והוא מסרב לקבל שנה חדשה בלעדייך.

לוח השנה התמקם על זה הנע בין 7.10 משנה אחת לשנייה, מאזכרה אחת לזו הבאה, לשכול יש שנה חדשה משלו.

שעון שכול.

והשעון הזה, טיק טוק, טיק טוק – מסמן לי כמו בכל שנה ובכל יום, להגיד לעצמי כמו מנטרה, בדיוק כמו שרייצ'ל גולדברג פולין הפליאה לתאר בספרה; "אני לא רוצה סתם חיים. אני רוצה חיים יפים. כן, אני. אני, אם הבת, המתה. אני רוצה חיים בעלי משמעות גם אם כרגע הם מצופים בכאב. גם אם בלבול הוא מה שמגדיר אותם. אני לא רוצה שהטרגדיה הזו תכער אותי, שתהפוך אותי למרירה, שברירית וסדוקה. לא. אני רוצה שיובילו אותי לבחור בחיים גם עם כל הזכוכיות שחותכות בבשרי".

ובכדי לעשות זאת, נדמה שבשנה שלוש אני יותר ויותר מבינה את העבודה הנדרשת, העבודה בה עלי לפתוח את מכסה הצנצנת. לזכור ולהזכיר שה-כל קיים שם בפנים – התקווה, והחיים והנפש המחפשת אחר אור השמש. הברכה והקללה, החיים והמוות, האור והצל, הצמרת והשורשים, התהומות והפסגות. הכל קיים, רק צריך לתת לפתח המכסה להיפתח ולהיסגר. לשחק איתו – פעם לפתוח, פעם לסגור. בעדינות. כל כך בעדינות, מה שהנפש מאפשרת, לעבוד בקצב קשוב ומאפשר.

לפתוח ולסגור, לפתוח ולסגור למצוא את המרווח המאפשר קיום.

היית מאמינה ילדונת שזה מה שאבקש לי לשנה חדשה?

למצוא את המרווח המאפשר קיום.

וכמנהגי החג החדשים,

הלכתי אלייך להביא לך פרחים לבנים,

הכנתי הזמנה לאזכרה ובחרתי שירים,

אחותך אפתה לך חלה – כזו בצורת אינסוף, שמה עליה דבש וביקשה

שיהיה לך מתוק.

אח"כ ברכתי את הילדים,

ושלחתי להם שירים.

וככה ציידנו אותם באהבה מכל הצדדים.

לשנה חדשה, לחיים טובים.

לאורך השבוע דלת הבית נפתחה ונסגרה, נפתחה ונסגרה על ידי עם ישראל היפה –

זה שהביא עוגות ופרחים וצנצנת דבש וכפית מזהב, יינות ושמן זית וברכות וחיבוקים, אמא'לה איזה חיבוקים מוחצים. אלו ששלחו שירים, אלו שהתקשרו ולא עניתי, אלו שברכו, אלו שרצו עבורנו, אלו שכל כך רוצים עבורנו - שנה טובה.

"יש פעימות לב בדיוק איפה שכואב,

תעשה כבוד לרווח

מבט יכול לזרוע אור".

זה מה שעשיתם – זרעתם אור בליבנו.

תודה גדולה על זה.

שנה טובה.

ראש השנה 2023- לתמיד התמונה האחרונה בדרך לחג.

לפוסט בפייסבוק