נועם שבת

ראש השנה, תשפ"ז נועם שבת, שוב שנה. חדשה. על פי לוח השנה. אני לא מרגישה אותה ילדונת, את השנה החדשה הכתובה בלוח השנה. לא התסנכרנו עדיין, השנה ואני. חבל, כי בבראשית מתחילה הבריאה. עוד הקפה יפיפייה מתחילה לה היום. השנה זו שנה, ואני זו אני - נופלת מחוץ לזמן כמו שכתב גרוסמן. כן כן, את זוכרת, איך בחיים הקודמים שתינו התמקמנו בחגיגיות והתרגשות לקראת שנה חדשה. היינו פריקיות של כל הקלישאות. כל המנטרות וכל הגינונים; תשליך, תפילות, ברכות, הודיות, סיכום אחורה ועד התכוונות לקראת שנה חדשה וח

נועם שבת, מופלאים. "אי שם באזור גיל 20 עובר קו דק ובלתי נראה בין צרכי השכול; עד גיל 20 הם יעשו הכל (באופן לא מודע) לשכוח, על מנת לגדול ולצמוח, ומעל גיל 20 הם יעשו הכל למען זכרונה כדי לגדול ולצמוח. אלו שטרם מלאו להם 20 עסוקים בבניית זהות והתפתחות שזה תפקידו של גיל ההתבגרות, וככל הנראה העיסוק בזיכרונה יתרחש בריבית פלוס עשור קדימה". "רק בקשה קטנה לי אליכם; אל תיבהלו. אל תיבהלו שתראו חיים בבית על אף שהחיים שלכם ישתנו לתמיד, אל תיבהלו שתראו אותם רוקדים ושמחים, אל תיבהלו שהם ירצו ל

נועם שבת, 19 זה לא 20, זה לא 21 וזה לא 22- ואני - כבר לא יודעת. אנחנו הולכים פה בירוק המטריף הזה כבר שבועיים, הולכים והולכים והולכים, מטפסים הרים ויורדים עמקים, נהנים וביחד, אוהבים וחיים....מדמיינת אותך בכל צילום, בכל מבט, בכל נוף, בכל התנשפות בעליות, בכל ירידה עם קצות אצבעות כואבות ואני בעיקר בעיקר, כבר לא יודעת - כי 19, זה לא 20 ולא 21 ולא 22. את, הנוסעת הסמויה, רואה ואינה נראית שכל הזמן איתי עדיין לובשת את אותו טייץ שחור שקפא בזמן, אותן נעליים לבנות שתמיד שאלתי אותך אבל למ

נועם שבת, נו איך את/ם נהנים? ילדונת, לאורך השבוע החברות המתוקות שלי שאלו איך אתם? נהנים? חלקן כאלו שאיבדו את הילדים שלהן וחלקן כאלו שלא איבדו את הילדים שלהן, אבל איבדו אותי, את החברה שלהן. בעולם הקודם הייתי עונה מצוין, מצוין. פעמיים. במכוון. הכל היה כל כך מצוין בזמן הווה ולא בדיעבד וזו היתה תשובה קצרה, מעמקי הנשמה, לשאלה קצרה. בעולם החדש נגמר הקצר, כי היתה קצירה ונוצר קצר ו 3 שנים אחרי אני עדיין מחפשת תשובה קצרה לשאלה פשוטה. וכדי לפשט הסברים ארוכים לשאלות קצרות, מצאתי תשובה ב

נועם שבת הפוגה לנפש. ילדונת, את המכתב הזה אני כותבת לך כשאנחנו כבר בארץ אחרת. טסנו קצת לנשום אויר ירוק וקר במבנה חסר, מבנה חדש. חיכיתי והתכוננתי לנסיעה הזו לא מעט. ידעתי שאנחנו מאוד זקוקים לה – יחד וכל אחד לחוד. חברתי אהובתי כבר הסבירה לי מזמן שאין מנוס וממש כדאי, אחת לתקופה קצרה, לקחת הפוגה לנפש. את יודעת, בחיים הקודמים היינו עסוקים (יותר נכון אבא) בתכנון מוקפד של הטיול; מה אורזים, איזה צימרים נשכור, איזה אטרקציות נרצה לעשות (תמיד זה היה נגמר בפארק חבלים ואלפיניות), איזה מסל

נועם שבת. הסיירת. שומעת ילדונת, ביום ראשון השבוע נחתה בבתנו שקית מחנות "הסיירת". אותה חנות שמוכרים בה ציוד לקראת גיוס. ל"סיירת" הלכנו יחד. אמא ובת בכורה, מתרגשות שתינו לקראת השלב הבא. נסענו מרוגשות שהצלחנו לייצר לנו יום כיף מרכישת ציוד לצבא. עינך זרחו, תלתלייך נצנצו והלכת מרוגשת ונחושה אחרי המוכר שהציע לך 3 חלופות לבחירה. כתמיד, ידעת מה את רוצה, לא התלבטת ארוכות, העמסנו שקיות מלאות כל טוב והמשכנו לדרכינו. אז עוד לא ידעתי שהמוות יארוב לנו ממש שלושה חודשים אחרי מעבר לפינה. לשקי

נועם שבת, הלכתי להיחלש. שומעת ילדונת, מאז שנעלמת, אני אוספת לאט לאט חברים חדשים, כאלו שמבט אחד בעיניים מספר הכל. הם מקסימים אגב, מלמדים אותי המון על דרכי התמודדות, וצער העולם כולו שאת לא מכירה אותם. הלוואי ולא הייתי מכירה אותם. בכל מקרה, אחת לכמה זמן, מי מהם מציע רעיון; "בואו ניפגש כדי להתחזק יחד". כולנו יודעים די טוב מתי עוד רגע נופלים מהחבל הדק עליו אנחנו מתהלכים יום יום, ובמפגשים האלו הלבבות נפגשים. אבל ה-להתחזק הזה נועם הוא חתיכת דבר. הוא גם ציווי לאומי, גם ציווי חברתי מה

ילדה שלי, מחמל נפשי, אהבת חיי הנצחית. מחר אינ-הולדת. בקשה קטנה בסוף מחר, 26.7.2026, אינ-הולדת ונלד לידה שקטה. כל כך שקטה שהשקט שלה יזעק עד לב היקום מרוב כאב. לא תקומי לשולחן יומהולדת בצקים כמו שאהבת, לא תרקדי על שולחנות מרוב שמחה ואהבה לחיים, לא ניצור לך המספר 22 קייצים משוקולדים, ולא נחבק אותך עד עמקי הנשמה ונלחש לך מילים אוהבות על עצם היותך. אבל אהבה ילדתי, אינה דבר שנגדע, לאהבה אין פג תוקף. היא חיה חיי נצח, בעולם הזה ובעולם הבא, אהבתנו אלייך היא נצח. אמנם את לא כאן בגופך י

נועם שבת. רצונות. נועמצ'ק שומעת? מאז שנעלמת, נעלמו גם הרצונות שלי. הם מתו יחד איתך מלבד שניים; האחד שתחזרי והשני שאף אחד מבני הבית לא יעז למות לפני. מוניטור החיים בליבי ונפשי מת, למרות שאני מתהלכת חיה לגמרי. את שומעת עוד משהו? למרות שהשמש, הירח, הרימון, הרקפת, החיטה והים המשיכו לגמרי במסלולם, אני הוסטתי כל כך ממסלולי כך ששום דבר כמעט לא דומה לחיים שאת הכרת בבית. כלומר, לא בדיוק....אבל מאז שהלכת הרבה השתנה כאן, וכמעט שאין דבר בחיי החדשים שלא התחדש. האמת ילדונת? שנדמה לי שאת אח

נועם שבת, שמחות. "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי" (תהילים, כ"ג פס' ד'), כך כתבה אלכס, אחות של קרינה כשפתחה את קבוצת "משפחת עוז" בצהרי השבת הארורה ההיא. תוך רגעים נכנסו אליה המוני אנשים – הורים, אחים, דודים, בני דודים בניסיון לתור אחר הבת או הבן האובד.ת שלהם מבסיס נחל עוז. גדוד 414 היה מספר עלום. לא ידעתי שזה מספרו של גדוד התצפיתניות היושב בגזרת נחל עוז. פלוגת כחל היתה עלומה עוד יותר וכך רצה הגורל שמתוך המוני נכנסים לקבוצה נדבקנו כמו כוח משיכה מגי משפחת אלבג, אב

נועם שבת. מספרים עגולים. על דוכן הדובדבנים פגש אותי ר' בעיניים מרחמות (מכוונות טובות ולב אוהב) ואמר; "בטח היומיים האחרונים היו לך קשים נורא". בפליאה שאלתי אותו מה פספסתי, כלומר לא בדיוק הבנתי במה מדובר והוא אמר ששלשום היה היום ה-1000 וזה בטח קשה נורא, ובתשובה שאלתי אותו במה שונה היום ה- 298, 853, 369, 1000, 1078 – כל יום הוא יום מייסר, כואב ומכאיב מחדש, אז מה זה משנה אם שלשום היה היום ה- 1000. זה לעם עניתי, לכל מי שמסביב שלא חי את דרך הייסורים היומיומית הזו. ברוך השם. אנשים א

נועם שבת. אהבה וגאווה. את יודעת ילדונת, יותר ויותר ויותר אומרים לי את המשפט "ואוו איך נועם גאה בך מלמעלה" וממש באותו הרגע שאומרים לי את המשפט הזה, אני מתכווצת מכאב וגעגוע כי כל מה שאני רוצה זה אותך כאן. לא שתיהיי גאה בי ולא שום כלום, צריכה אותך כאן. והאמת? אין לי מושג מה את חושבת משם גם אם אומרים לי את זה שוב ושוב ושוב. בואי אספר לך ילדונת משהו על אהבה וגאווה. מהרגע שהגחת לאוויר העולם אבא ואני זכינו לטעום מסם האהבה. זהו סם מתקתק ומשכר המתהלכים בו ס"מ מעל הקרקע כשנולדים לך ילד

נועם שבת, סליחה ילדונת. החיים פה. סליחה ילדונת. השבת רציתי לכתוב לך קצת על החברות שלך, אלו שאני לא כותבת עליהן אף פעם ובכלל על הקטע עם החברים כי הצטברו כמה דברים שנכון להקדיש להם פרק. רציתי לספר לך שכשהייתי השבוע בכנס ההנצחה הראשון של ישראל ברחתי מדוכן היתומים והאלמנות. כן כן ברחתי. רציתי לכתוב לך על טקסי הסיום של האחיות שלך ומה הטקסים האלו הפכו להיות עבור הורים שאיבדו ילדים. חשבתי שנכון לעדכן אותך לאור שרשור ההתלהבות הבלתי פוסק של ההורים הגאים והמרוגשים ונזכרתי שפעם, בחיים א

נועם שבת. נרות נשמה. 138 שבועות ילדונת שהנר דולק בבית. דולק, בלי הפסקה. רגע לפני שאחד מסתיים השני מודלק. לא התחברתי לנירות לפני. בכלל לא. אני לא זוכרת את היום המדויק בו התחלתי להדליק נר אחד מתמשך, אבל נדמה ששבועיים אחרי היום הנורא ההוא התחלתי להדליק נר. תחילה יום יום ובהמשך נר שבועי. הסתכלתי על תמונותייך ואיורייך ונשבעתי לך שהאור שלך לא ייכבה, לעולם. לא בתוכי, לא מלפני, לא מאחורי, לא מצדדי, לא אצל בני הבית, לתמיד, עד שאעצום את עיני. את תמיד תהיי הפרוז'קטור המאיר את הלילה במדב

נועם שבת מנעול. נועמצוק, את סיפור המנעול את מכירה שנים. היו מי מאיתנו שאיבדו מפתחות, המנעול כבר חרק ובלי שום סיבה לא החלפנו את המנעול. מידי פעם התעצבנת, בטח כשהיית מוצאת את עצמך נעולה מחוץ לדלת מתה מרעב אחרי בית הספר, ומידי פעם צחקת עלינו; מה יהיה עם ההורים האלו שלי שמשום סיבה בעולם לא מחליפים את המנעול החורק. אבל החורק חרק והמפתחות החדשים ששוכפלו כבר היו על הקצה ומרביתם כבר לא הצליחו לפתוח את הדלת ואבא הבין שהגיע זמנה והזמין מנעול חדש, זה עם הקודים וטביעות האצבעות. הסתכלתי ע

נועם שבת. באשר היית הולכת, נלך. לא מזמן אמרתי למיכ אהובתי שיש לי תחושה שאני קצת קצת קצת מתחילה אולי להבין את הבן המתוק והאוטיסט שלה. מה, ספרי מה את מבינה? פתחתי בהתנצלות והסברתי שכמובן לעולם לא אדע מה הוא חש כי מי אני, אבל מאז שהעולם הפך לגדול עלי עם כל הגירויים המטרגטים שבו, יוצא שכבר הרבה מאוד זמן אני מפתחת כל מיני טכניקות מיסוך עצמי. כשהילד המתוק והאוטיסט שלה פוגש גירוי חזק מידי אז פעמים רבות הוא מוציא קולות לא מובנים ואני בשונה ממנו אמנם לא מוציאה קולות, אבל עוטה על עצמי

נועם שבת, שבועות. ילדה שלי, בשבועות האחרונים מגיעים אליכם עוד ועוד צעירים ויפים, כאלו שכל החיים היו לפניהם והאביב הקצר קצר גם אותם והארץ ממשיכה לדמם, דימום ארוך ומתמשך. דימום של מעטים הנושאים בנטל, דימום של גאווה וחיבור וערכים ועומק של אלו שנושאים בנטל. על כל אחד כזה אני קוראת ולומדת, בוכה ומתכווצת, מקשיבה להספדים, מתעמקת בתמונות ומנסה לחרוט בזיכרוני את דמותם על אף שכבר מזמן הכמות הבלתי אפשרית הזו לא מאפשרת לי לזכור את כולם. השבוע היה זה מותו של איתמר ספיר ז"ל ששבר את ליבה של

נועם שבת, אכזריותו ויופיו של העולם. ילדה שלי, אם את מסתובבת אי שם ביקום, בטח שמת לב שבחמישי הרמנו ערב געגוע לאהבה הגדולה שהענקת לנו מהרגע שנולדת. הוא התקיים בסמיכות לשבועות כי שבועות היה החג שלך ושברנו את הראש איך חוצים את הנהר הזה בלעדייך. הכל היה נורא יפה ומוקפד ונוטף שיק, כי בכל זאת חייבים לעמוד בסטנדרט היופי שלך, נביק אצרה ויצרה קולקציה יפיפיה בהשראתך ולזכרך, המקום התקשט באנשים ופרחים יפים ורגע לפני שהתחלנו חיה גלבוע Chaya Gilboa שאלה אותי, תגידי אדוה, איך את? ועניתי ככל

ילדה שלי, לראשונה מאז דצמבר 2023, מאז שהחברים שלך יצרו את הפסיפס לזכרך, שתלו עץ והעמידו ספסל, העזתי להגיע לביקור במכינה שלך. זו שכל כך אהבת. הגענו נביק ואני לצלם לך את הקולקציה שהיא יצרה בשבילך. איזו משגעת נביק שלנו. את זה את יודעת. הקולקציה יפיפיה ילדונת. איזו טעות היתה להגיע. זה היה יותר מידי ללב שבור של אמא. לפוסט בפייסבוק

מוצב נחל עוז-מינכן TAKE 2 אחרית דבר. ביד אחת מוות, ביד שניה חיים. ג', שנושא איתו שכול מהיום שנולד, עוד מימיו של הדוד שלא הכיר ועד המקרה הנורא שאחיו נהרג במלחמת לבנון השנייה מבין דבר אחד או שניים על מסע החיים. ניכר עליו ממש, בלי מילים, שאין אלא לאחוז ביד אחת מוות וביד שניה חיים. לא חיים, חיים משוגעים. הוא תכנן את הלו"ז ככה שיש ימים לזיכרון, רוח והמשכיות הנשמה לאחר היעלמותה מהגוף ויש זמן ממש לחוות ולהנות ולהיות בנוכחות. הוא תכנן לנו טבע ומסעדות טובות ורכבל והליכה וחברים ומשפחה