נועם שבת

נועם שבת, מספיק משפט אחד. ילודנת שומעת? חזרתי לבשל. מאז שנעלמת, הנפש איבדה כיון ומאז כולנו מנסים, כל אחד בדרכו, איכשהו למצוא לה את הדרך. לעיתים רואים כיון, לעיתים התנגשות חזיתית בקיר. על כל פנים, יש איזה טרנד כזה, שאותו לא הכרתי מספיק, בשם רכיבה טיפולית. הסבירו לי מה רכיבה טיפולית עושה והגדילו לעשות ולספר לי שהסוס יודע לקרוא את שאנחנו בני האדם מרגישים גם אם עומדים במרחק עשרה מטרים ממנו. האמת ילדונת, שלא ממש העמקתי בנושא, אבל רכיבה טיפולית היה הדבר היחיד שיוביק הסכימה לנסות וה

נועם שבת. מיציתי. תשמעי ילדונת. מיציתי מזמן. הכל. מלחמות. גלי צונמי גבוהים במיוחד המתקרבים ובולעים אותי בתצורתם של חגים, ימי זכרון וימי הולדת שעתידים להתחיל בקרוב ולהסתיים באוקטובר, להחזיק חיים כל הזמן, ללמוד לחיות בעולם מפוצל – זה שמחזיק כל הזמן כאב פנימי שלא יכולים לראות וזה שמשתדל לחייך ולספר לעצמו ולסביבה למה אפשר. השבוע יותר מתמיד רעות קליין הנהדרת כל כך הסבירה לי את שאני: אני מרגישה את השתיקה יושבת לי בלסת לרגעים רוצה להילחם בה כשאני מנסה להפר אותה היא ננעלת. ובינתיים י

נועם שבת שפת הגוף, היא היא שפת הסימנים? מסתבר. ילדונת, משהו כמו חודשיים מזמזמים סביבי הזבובים על איזו מלחמה ברקע ואותי לא מעניין דבר. משתבללת בעולמי, עד הלילה ההוא, כשבוע לפני תחילת המלחמה עם אירן בו התעוררתי בבעתה נוטפת זעה והבנתי שבקרוב תחל המלחמה. כמה ימים לאחר אותו חלום כשמישהו שכל כך אהבת סתם בא לביקור פתע, לתת חיבוק לשמוע מה נשמע – הדמעות נשרו ממני כמו מפל ואני, שאוהבת לבכות לבד – הבנתי שהמלחמה תתחיל בקרוב. כשהאוויר חזר להחליק לי חלק בגרון וחזרתי לנשום נקי, הבנתי שאבא ו

נועם שבת. הכל יותר מידי. מתנצלת ילדונת. הכל יותר מידי. ילדות על סלעים, צעדות, אנדרטאות, דגלים, חולצות, מדבקות. זה שפגשתי אתמול לראשונה את הבחור שמצא את הדיסקית שלך והעביר אותה בשבעה. זה ששוב סיפרו לי שלא די בכך שטבחו בכן, אח"כ גם בזזו מה שהיה עליכן. הכל יותר מידי. אעלה מולך בפרטי ואכתוב לך ארוכות כמה הגלים האלו מתנפצים כל כך חזק על שובר הגלים. ** תודה לחבורת האבות שלא מוותרים ודואגים שתמשיכו להיות יפות על אבנים- שומרים על הגבעה, מטפחים, דואגים, מנקשים עשבים, מעמידים גדרות, שו

נועם שבת החברים שלך. תשמעי ילדונת, זה חתיכת עניין כי מאז שנעלמת השבועות גדושים ברכבות הרים ובכל סופ"ש אני רוצה לכתוב לך קצת על המרכז לשירות ציבורי המתהווה ועל הפגישות המרתקות שמתקיימות, שבשום סנריו אפשרי לא יכולתי לדמיין שזה מה שיקרה עם חיי או בחיי, אבל בכל שבוע יש איזה עניין שלופת אותי כל כך חזק שהמחשבות נודדות רק אליו לא משנה כמה פגישות מעניינות היו בו. השבוע הלפיתה החלה כשהבנתי שממש מחר יתקיים המפגש האחרון של קבוצת ההורים שאנחנו חברים בה כבר שנתיים. במפגש האחרון היה מין פר

נועם שבת מינכן – נחל עוז 2026 זהו סיפור על ילדה שנולדה בלודנשייט גרמניה. השנה היא 1913. 3 אחיות, 2 הורים, משרתת אחת ומפעל לטבק. את חופשות הקיץ תבלה הילדה אצל סבא וסבתא בדרזדן. 20 שנה אחר כך, כשהיא רק בת 20, חושיה מתחדדים והיא מריחה את הצורר הנאצי משתלט. מריחה שיח אלים, תאוריות אנטישמיות שהופכות למעשים ואומרת לעצמה: "קפל וברח". מנסה לשכנע את משפחתה לעזוב מייד, אבל רק אחות אחת משתכנעת והשתיים בורחות. משיגות תעודות, חוצות מדינות והיישר מבריסל לארץ ישראל. 1938, ליל הבדולח, אחותה

נועם שבת 3 פעמים ביום. 3 פעמים ביום נהגנו לדבר. אם לא דיברנו, שלחנו לבבות. אמא ובת, ספגטי. 3 פעמים ביום. נחקק בגוף. 122 שבועות 3 פעמים ביום משהו בי מת . 3 פעמים ביום יש בי רצון למות יחד איתך. לא מוות פיזי - נפשי, דהוי, מחוק. רגע אחרי אותה מחשבה, 3 פעמים ביום אני רוצה לחיות יחד עם האחים שלך ואבא. גם איתם אני 3 פעמים ביום. גם אם לא מדברת, שולחת לבבות. 3 פעמים ביום נדרש ממני לעשות את המעבר בין הרצון למות איתך, לא מוות פיזי - מוות דהוי, לבין הרצון לחיות איתם. לחיות באמת, לא סתם ח

נועם שבת, הערכים לרגע התלכדו. ילדה שלי, השבוע עם הבשורה המרגשת שגופתו של רן גווילי חזרה לקבר ישראל התרגשתי כל כך ושמחתי בבשורה ורגע אחרי חזרתי לנקודת האפס. נקודת האפס זה איבוד עשתונות מוחלט עם כל מה שהוא מביא איתו. הוא בלתי נשלט ובלתי צפוי, הוא מגיע פתאום וזהו. צריך לתת לו להיות ולהמתין שיחלוף. כמו סערה בים. ככה זה במשחק סולמות וחבלים החדש של חיינו. עושים הרבה מאמצים כדי לטפס מדרגות ואז באיזה טריגיר גולשים בלי שליטה לנקודת האפס. בגירסה 2.0 של משחק סולמות וחבלים התווספו למשחק

נועם שבת. הודיה. 120 שבתות ילדונת שלא חזרתי להודיות היומיות שלי, אלו שאת אימצת וחיית לפיהן ואלו שהיו לי לשגרה יומיומית חזרתית – שחרית, מנחה, ערבית – הודיה ותפילה. הודיתי על היש והתפללתי רק על דבר אחד – עד הילדים – בהם לא לגעת. מאז שהתוהו החשיך, לא חזרתי לפעולה הזו. הרגשתי מקוללת ונבגדת, רגשות קשים ואפלים על אף שלנגד עיניי כל יום כל היום הבית, עליו אני מודה ומתפללת יום יום 3 פעמים ביום. כשמאבדים באבחת סכין, מבינים באבחת סכין שאסונות כבדים נוספים יכולים לפקוד אותך ברגע. אין תעו

נועם שבת, סקרנות. ילדונת, חשוב לי לעדכן אותך שאם יש משהו שלא מת בי מאז שנעלמת, זו הסקרנות. אני זוכרת אותך חוזרת מסמינרים בבית הספר או במכינה תופסת את הראש בשתי ידייך הקטקטיות ואומרת, תשמעי אמא – אנחנו חיים בבועה. בועה בועה. כל פעם אני לא מאמינה כמה אני לא מכירה את החברה הישראלית. "מה ספרי, ביקשתי", והיית ממשיכה ומתארת את הגוונים והמינים והסוגים והדעות והרעיונות והמחשבות בכל פעם שביקרת במקום אחר. כל ביקור כזה העמיק אצלך את הסקרנות הטבעית שלך לרדת לעומקם של דברים שעניינו אותך.

נועם שבת הזעקה השקטה. חיים שלי, האמת, שהשבת הזו רציתי לספר לך על כל אותם דברים שאת המנוע, הגנרטור והמפעילה שלהם. בלעדייך כלום לא היה מתקיים כפי שהוא מתקיים בחיים החדשים, וכל יום אני אומרת לעצמי שהלוואי וכלום מהתוהו לא היה מתקיים. הלוואי שלא הייתי נזרקת ככה למסע החדש בארץ לא סלולה בלית ברירה. הלוואי. אבל השבוע קרה דבר ממש מוזר, כזה שהתקשיתי לעצום מולו את עיני, ובעיקר התקשיתי לעצום את עיני מולך, כי את לא היית עוצמת את עינייך ותמיד השמעת את קולך. זה עניין ילדונת ההיפוך הזה – בחי

נועם שבת, ריבית פלוס שכחתי. נועמיק שומעת? את זוכרת את ההיא שהסתכלה לי בעיניים כששאלתי מה עושים עם הילדים (האחים שלך) החיים? מה אני אמורה לראות אצלם? היא ענתה, לרוב אצל ילדים זה שוטף + שכחתי +פלוס ריבית פיגורים. בהתחלה הם יראו לך בסדר, בתפקוד, אחיזה, צמיחה ובהמשך את תביני איפה זה יפגוש אותם. לאט לאט. אבל בזמן האחרון, איך נאמר זאת נועמיק, הצטברו עדויות, סתם צוחקת. מה עדויות, מה אני חוקרת? בסה"כ שואלת, מה קורה בתוך הבתים... הצטברו סיפורים, על עוד ועוד אחים, גם אחיות, שקשה מאוד ל

נועם שבת. כל. חיים שלי. מה ממיש? את מוכנה כבר לענות?!!! לא הגיע הזמן? השתיקה שלך רועמת, איזה יום עצוב. לא מתאים לך לשתוק. שומעת? כן ממיש. אחרי שחזרת מהמסע לפולין דיברנו לא מעט על איך שורדי השואה בנו חיים שלמים. לא סתם חיים. בנו מדינה וחברה ויישובים וערים והתחילו משפחות מאפס ומה לא. את, במתיקותך ובתמימותך התעקשת להגיד שהחיים חזקים, שצריך לזכור ולהזכיר את המתים אבל להמשיך הלאה ולהצמיח חיים. מעניין מה היית חושבת היום אילו היית עוברת משבר כל כך שובר. על כל פנים, המחשבות המתוקות ש

נועם שבת. ניתוח מעקפים. תגידי נועמיק, מה קורה שם אצלכם למעלה בחנוכה? גם מדליקים נרות, חושבים שיש ניסים, נפלאות ומגבירים את האור? איך זה עובד, אתם מתערבבים עם החגים של הנוצרים והמוסלמים ויש לכם מלא שווקים מלאי אור? ובכלל אומרים שאצלכם יש אור, אז אתם מגבירים אותו? אולי מחשיכים מעט כי האור מסנוור מידי? ומה עם מנות החג? מי מכין לך סופגניות אשל ששוות יותר מכל סופגניה ב 60 ₪. או פה ממיש, אנחנו בבעיה....אמנם יש כאן מלא אימהות וסבתות, אבל אין כאן את הטעם של סופגניות האשל שלך ולזה אני

נועם שבת. רסיסים של הבנה. ילדה שלי, במסגרת המסע החדש, עליתי השבוע לירושלים להיפגש עם הפדרציה. פדרציה זו לא מילה שדיברנו עליה מעולם, לא חושבת שהכרת אותה, גם לא בטוחה שהכרת את המילה פילנתרופיה. הפילנתרופיה ילדונת, מתחילה לשנות פניה. לפחות מתחילה להבין שלא ניתן להמשיך כפי שהיה, אלא לשנות ולהשתנות בהתאם למציאות החדשה. אנחנו פה להזכיר לה, שהמציאות לקחה פניה חדה. על כל פנים ילדונת, כדי לגייס כספים לטובת המרכז לשירות ציבורי לאורך הטוב, זה שבאמצעותו נפיץ את הזרעים שלך, זה שאולי יום א

נועם שבת פניה אחת לא נכונה. פניה אחת לא נכונה, מחצו במחיצת מלקחיים לב דואב אחד. ומאז...המילים לא הסתדרו, ולא מצאו את דרכם לטקסט מובן, כי המחשבות, אוי המחשבות, כמו קרבות אימה בסרט מצויר. וכך פגשתי אותם, בלי שידעתי מי יושב בקהל, רק שם כללי ככותר, ורק בסוף גיליתי שחלקם, היו שם, ביום הארור ששינה את חיי. ולפגוש פנים אל פנים ולא דרך כתבה או סדרה, זה כבר סיפור אחר ללב דואב. ואפילו שכבר נבנתה מיומנות ממש טובה, לעמוד מול קהלים ולספר סיפורים, מול הקהל הזה הזה, זה שבתמונה, כנראה שהיתה ז

נועם שבת. שבוע צבוע. השבוע יוביק ביקשה שאמדוד לה גובה נועמצו'ק. היא עקפה אותך בס"מ. רשמתי זאת על הקיר הקבוע בידיים רועדות ולחיים רטובות. את אחיך בכלל לא תכירי, הוא הגיע לך לכתפיים כשעזבת, עכשיו הוא היה מחבק אותך מלמעלה. הילד הזה שלא מרשה לי לקרוא לו בשם שאת קראת לו ושמחצת לו את הלחיים מרוב אהבה עבר אותך מזמן. יובי נתבקשה באיזו תוכנית כזו לאחים כמוה שמנסה ללמד אחים קטנים מידי איך להחזיק זיכרון מהאחים המתים שלהם, לספר למה היא הכי מתגעגעת? והיא ענתה לזה שהגשת לה צהריים אחרי בית

נועם שבת ניהול אנרגיה. את יודעת נועמיק? מאז שהלכת אני מנהלת אנרגיה בקפידה. בהתחלה זה היה הישרדותי לגמרי ולאט לאט זה נעשה יותר ויותר מודע. מקפידה לקבוע פגישה/מפגש/הרצאה אחת או שתיים לכל היותר, מינימום שיחות טלפוניות הדורשות הוצאת אנרגיה, מקסימום התכתבויות והקשבה עמוקה לצליל, לקצב ולמנגינה של מסוגלות פעימות הלב. למדתי שטראומה היא עדינה עדינה וכדאי ממש לעבוד איתה בחכמה – לאט, בזהירות, לא להציף אותה מידי, בתבונה רבה, לעבוד עם מה שיש ועם מה שניתן ולהניח בצד את כל מה שהייתי פעם. פע

בכלל לא רצית להיות תצפיתנית. אינספור שיחות עם מיטב כדי לנסות ולשנות את המסלול והם מצידם – כלום. תצפיתנית. מיתוג גרוע, שם ממש רע – תפקיד קשה ושוחק, "רמה לא משהו", תנאים איומים ומי בכלל הולכת לתפקיד הזה. היחידה שאמרה לך אחרת היתה בת הדודה שלך שהסבירה לך שזה אחד התפקידים החשובים, המשמעותיים והמאתגרים שיש. תניחי את המיתוג הגרוע בצד היא הציעה. על כל פנים זה לא שכנע אותך ואת כמו את ידעת להיות בנוכחות מלאה בכל דבר שעשית ונדמה שמחצית מהרחוב שמע אותך בוכה וכועסת שזה השיבוץ הסופי שקיבל

נועמיק, קצת לחבר אותך לעניינים למקרה ואת לא על הפרטים הקטנים, דעי שבשנה 2 אנחנו כבר יותר מיומנים. אנחנו כבר יודעים שלפני ואחרי עונת האזכרות החמצן הדליל ממילא, ניהיה מזערי ממש ואנחנו מבינים שחייבים רגע לחפש דרכים להעשיר אותו. להיזכר בפעולה הפשוטה והראשונית שקוראים לה נשימה כך שאין ברירה אלא למצוא דרכים להכניס אוויר עשיר יותר לריאות. ארזנו את עצמנו עם השורצים (על ההברזה של ליאת בפעם אחרת) ונסענו מדברה - אחרי האזכרה שלנו ולפני האזכרה שלהם. ממש כמו מלאכת מחשבת מתוכננת בנושא העשרת