נועם שבת

נועם שבת פניה אחת לא נכונה. פניה אחת לא נכונה, מחצו במחיצת מלקחיים לב דואב אחד. ומאז...המילים לא הסתדרו, ולא מצאו את דרכם לטקסט מובן, כי המחשבות, אוי המחשבות, כמו קרבות אימה בסרט מצויר. וכך פגשתי אותם, בלי שידעתי מי יושב בקהל, רק שם כללי ככותר, ורק בסוף גיליתי שחלקם, היו שם, ביום הארור ששינה את חיי. ולפגוש פנים אל פנים ולא דרך כתבה או סדרה, זה כבר סיפור אחר ללב דואב. ואפילו שכבר נבנתה מיומנות ממש טובה, לעמוד מול קהלים ולספר סיפורים, מול הקהל הזה הזה, זה שבתמונה, כנראה שהיתה ז

נועם שבת. שבוע צבוע. השבוע יוביק ביקשה שאמדוד לה גובה נועמצו'ק. היא עקפה אותך בס"מ. רשמתי זאת על הקיר הקבוע בידיים רועדות ולחיים רטובות. את אחיך בכלל לא תכירי, הוא הגיע לך לכתפיים כשעזבת, עכשיו הוא היה מחבק אותך מלמעלה. הילד הזה שלא מרשה לי לקרוא לו בשם שאת קראת לו ושמחצת לו את הלחיים מרוב אהבה עבר אותך מזמן. יובי נתבקשה באיזו תוכנית כזו לאחים כמוה שמנסה ללמד אחים קטנים מידי איך להחזיק זיכרון מהאחים המתים שלהם, לספר למה היא הכי מתגעגעת? והיא ענתה לזה שהגשת לה צהריים אחרי בית

נועם שבת ניהול אנרגיה. את יודעת נועמיק? מאז שהלכת אני מנהלת אנרגיה בקפידה. בהתחלה זה היה הישרדותי לגמרי ולאט לאט זה נעשה יותר ויותר מודע. מקפידה לקבוע פגישה/מפגש/הרצאה אחת או שתיים לכל היותר, מינימום שיחות טלפוניות הדורשות הוצאת אנרגיה, מקסימום התכתבויות והקשבה עמוקה לצליל, לקצב ולמנגינה של מסוגלות פעימות הלב. למדתי שטראומה היא עדינה עדינה וכדאי ממש לעבוד איתה בחכמה – לאט, בזהירות, לא להציף אותה מידי, בתבונה רבה, לעבוד עם מה שיש ועם מה שניתן ולהניח בצד את כל מה שהייתי פעם. פע

בכלל לא רצית להיות תצפיתנית. אינספור שיחות עם מיטב כדי לנסות ולשנות את המסלול והם מצידם – כלום. תצפיתנית. מיתוג גרוע, שם ממש רע – תפקיד קשה ושוחק, "רמה לא משהו", תנאים איומים ומי בכלל הולכת לתפקיד הזה. היחידה שאמרה לך אחרת היתה בת הדודה שלך שהסבירה לך שזה אחד התפקידים החשובים, המשמעותיים והמאתגרים שיש. תניחי את המיתוג הגרוע בצד היא הציעה. על כל פנים זה לא שכנע אותך ואת כמו את ידעת להיות בנוכחות מלאה בכל דבר שעשית ונדמה שמחצית מהרחוב שמע אותך בוכה וכועסת שזה השיבוץ הסופי שקיבל

נועמיק, קצת לחבר אותך לעניינים למקרה ואת לא על הפרטים הקטנים, דעי שבשנה 2 אנחנו כבר יותר מיומנים. אנחנו כבר יודעים שלפני ואחרי עונת האזכרות החמצן הדליל ממילא, ניהיה מזערי ממש ואנחנו מבינים שחייבים רגע לחפש דרכים להעשיר אותו. להיזכר בפעולה הפשוטה והראשונית שקוראים לה נשימה כך שאין ברירה אלא למצוא דרכים להכניס אוויר עשיר יותר לריאות. ארזנו את עצמנו עם השורצים (על ההברזה של ליאת בפעם אחרת) ונסענו מדברה - אחרי האזכרה שלנו ולפני האזכרה שלהם. ממש כמו מלאכת מחשבת מתוכננת בנושא העשרת

יועצת סתרים שתמיד מגיעה עם חיוך, חצי קריצה ובעיקר גאווה שעוד משהו היא הצליחה, ממקומה במרומים כשהיית איתנו כאן ילדה, היתה לי נטייה מעט מוגזמת לדרוש ממך לא מעט. לא דרישות הקשורות ללימודים, לסידור הבית או לכבוד ההורים. לא לא כאלו, בכלל לא. הדבר היחיד שהייתי מתעקשת איתך היה ואהבת לרעך כמוך. לא נדרשתי לכך הרבה כי ואהבת לרעך היה ערך עליון עבורך, אבל כשזה קרה הייתי מבקשת ממך בקונפליקטים או מריבות להתעלות. להגביה עוף, לראות מעבר לאופק, להבין את הצד השני, לחמול וגם כשאת צודקת לוותר. א

נועם שבת. תחתית. את יודעת ילדה שלי, יש רגעים שהכאב כל כך עמוק וקשה, בהם אני חושבת שהגעתי לתחתית וחושבת בתמימות שלא יכולה להיות תחתית נמוכה ממנה יותר, הגם שאני יודעת שתמיד שיש תחתית לתחתית ואני כל הזמן מחזיקה בראש שתמיד יכול להיות יותר גרוע. כלומר, להניח באותו המשפט הגעתי להכי גרוע שיש וגם לדעת שיש עוד יותר גרוע נדמה שזה תמצית חיינו – כלומר ההכרח המתבקש להחזיק את כל המורכבות הזו על הכתפיים ועל הלב שלנו. לדעת גם לחיות וגם למות, גם לחפש אור וגם לחיות באפלה, גם להיות בעצב עמוק וג

נועם שבת יא רבי. מה זו המציאות הזו? את יודעת ילדה שלי? כשאני פוקדת אזכרות או משפחות שכולות אחרות נדמה מבחוץ שיש שם איזה חיבור מאוד גדול ובתמונה הם נראים מלוכדים ומאוחדים סביב המוות של הבן או הבת האובדת. אני כמובן לא יודעת איפה עומד הפער בין מה שמצטלם טוב, לבין המציאות, אבל בכל מקרה אצלינו זה לא ככה – לא בתמונה הווירטואלית ולא במציאות. אם הייתי צריכה לתאר לך אותנו זה היה נראה יותר כמו משחק גוגו. מעין גוגו גדול במרכז כשכל אחד מושך את החוט לכיוון שלו לפי הצרכים שלו. המזל הוא שהח

נועם שבת 3, 5, 7 באוקטובר. 19 שנים וחודשיים אבא ויוביק סגרו את סדרת ימי ההולדת הדחוסה בחודשי הקיץ והסתיו של כולנו. זוגות זוגות התקבצו כל חודש מאמצע יולי ועד הקינוח של השניים המתוקים ב- 5 באוקטובר. זה די מתוק הזוגות האלו כי הם נולדו באותם חודשים ויצא ככה שהזוגות די דומים. שנתיים שהמספר 7, בוקר שמחת תורה הצטרף וטרף הכל. משהו כמו אמממ סיימתם לחגוג? עכשיו כל השנה עצב. מאז ואילך, לתמיד ביום של אבא יהיה היום שהורדתי אותך בפעם אחרונה באוגדה, חיבקתי אותך כל כך חזק כאילו לא הייתי אמור

נועם שבת רגע לפני כיפור. בעירבוביית השנתיים וללא מעברים בין אחת לשניה, כמו עיסת גחלים שורפת, עצרנו לשבריר שניה אבא ואני, ואבא החכם חכם שלך שלא מעט מהפעמים הוא גם צודק, אמר שאנחנו צריכים למצוא את הדרך לחיות חיים ששווה לחיות אותם. לא רק לנשום או לתפקד, אלא לחיות חיים ממש טובים כאלו, מתוקים, ראויים, בעלי ערך ומשמעות, חיים שאת ממש הכרת מקרוב. וכיון שאבא שלך גם ממש חכם וגם רוב הזמן צודק ובעיקר מזכיר לי אותך לעיתים בצורה כואבת, אז לגמרי הסכמתי איתו. אמרתי לו שהוא צודק ואני מבינה, ר

נועם שבת, כוח החיים וכח המוות. ילדה שלי, קמפיין גיוס ההמונים הסתיים שלשום בלילה. (כלומר פורמלית ימי הגיוס שהגדרנו הסתיימו, אבל הלינק פתוח להמשך תרומות שחשובות כל כך להמשך. כדאי ונחוץ להמשיך לתרום למי שטרם הספיק). בכל נים ונים הרגשתי שאת חלק ממנו. לא חלק ממנו, מובילה אותו. היו בו כל כך הרבה צירופי מקרים, חיבורים וכוכבים שאין אפשרות שלא. הרגשתי את האנרגיה שלך, את הרוח, את הדחיפה קדימה ואת זה שבכל יום שרציתי שיסתיים כבר, לחשת לי באוזן אמא - עוד קצת. עוד קצת אתם בכיוון הנכון. אלו

נועם שבת, העם שלנו. 7.10.23, 6:40 קרסה לי המדינה עת קיבלנו את התמונה שלך מהמיגונית בפיג'מה, יושבת מבוהלת וזועקת אלינו לעזרה. כתבת לנו שאת אוהבת אותנו, את לא יודעת אם תחיי ושזה מפחיד נורא. היית חיילת, תצפיתנית שהגיעה יומיים קודם לבסיס יחד עם חברותייך האהובות לירי ונעמה. בשעה 6:40 קרסה לי המדינה כששאלתי למה אתן יושבות ככה, למה אתן מתקשרות אלינו ולא אל המפקדים שלכן ולמה אתן לא יודעות מה לעשות במקרה של פשיטה לבסיס. לא כך דמיינתי שמתנהלת מערכת, לא כך. בדימיון התמים שלי חשבתי שאמור

נועם שבת, הַתִּקְוָה / נפתלי הרץ אימבר. נועם שלי, מאז שעזבת...אני לא שרה הַתִּקְוָה. עומדת קפוצת פה ולא מוכנה להתמודד עם המילים, המנגינה והמשמעות. נדמה, שאת הרבה מהכעס והזעם שלי, תעלתי להמנון. כל הזעם, התסכול והכעס שסומרות שערותי ממגוון המחדלים שהתרחשו כאן, התנקזו לשיר סמלי אחד. ממש מן ההתחלה, נשבעתי, שעד שאני לא רואה שינוי מגמה במה שקורה במדינה הזו, לא שרה, לא מזמזמת, לא ממלמלת. שתיקה רועמת הזועקת יותר מכל צעקה. ילדה שלי, היום אני מציינת את יום הולדתי. יום הולדת שני בלעדייך.

נועם שבת חלומות גדולים. בדרכי נועם – המרכז לשירות ציבורי. קמפיין למימון המונים. השתגעת לגמרי? תגידי, זה נראה לך סביר שנעלמת והשארת לנו את משימת חלומותייך? זה סביר מאוד בעיני ממיש. מי ימשיך אותי? הרי נכדים לא תראו ממני, גם לא חתן ולא כלום, אז לפחות תמשיכו את דרכי באיזו דרך שהאחים שלי יזכרו אותי בכל מיני תצורות. למה את חושבת שאני יכולה לשאת את התשובה הזו שלך? כי זה מה יש אמא. אני כבר לא נמצאת, הגוף מת, החלפתי תצורה. רק הרוח שלי נשארה. בואי נעצור כאן. אוקי? גם ככה התעוקה התשלטתה

נועם שבת, מה עושים עם האשמה הזו ועם רגשות שלא מבינים? את יודעת ילדה שלי, (כן אני יודעת ממיש, הייתי אתכם ברוחי כל הטיול), שבוע שעבר חזרנו מגרמניה. בזמן שהאחים שלך היה כל אחד במשלחת אחים שכולים (ידעת שיש דבר כזה?) כל אחד בארץ אחרת, קיפלנו את עצמינו אבא עופרי ואני להשלים עם גרמניה. כשחשבנו איפה כדאי לטייל בה, חיפשנו מקום מרוחק וקריר שטרם טיילנו בו בעבר בזמן שבארץ היה לוהט עד שפסי הרכבת נמסו. אבל כשנחתנו, לא יכולנו שלא לחשוב לשלב בנסיעה גם את דרזדן שהיא בדיוק בצד השני מהמתוכנן כט

נועם שבת. תני לי איזה פייט. חייבת איזו מריבה טובה איתך. נועמצ'וק, באחת מהשיחות עם מי מאחייך הם אמרו..אמא, אל תהפכי אותה לקדושה או למלאך, את זוכרת שגם רבתן מידי פעם כמו שבני אדם מתווכחים?. מה זוכרת? עניתי, הכי זוכרת, תביאו לי רק עוד איזה ויכוח, או מריבה איתה, הן סימן לחיים. ** ילדה שלי, בכל תחילתה של הרצאה, כשהתמונה שלך מוקרנת והקהל מתחיל להתיישב, אני מסתכלת אלייך ועלייך, מנסה להרגיש ולהבין אם הגעת איתי לחדר או שהפעם יש לך עיסוקים משלך ואת מוותרת על ההרצאה. כשכולם מתיישבים אני

נועם שבת, ונבחרת בחיים. נועמצוק שומעת? לא יודעת מהי השפה אצלכם שם (יש לכם שפה?), אבל כאן יש איזו סיסמא שאני מנסה לכדרר איתה כבר שנה ועשרה, מנסה להבין אותה במהותה: ו"בחרת בחיים". שלחתי מכתב לחיים.. שינסו להסביר לי קצת למה הם מתכוונים, כי אולי אני לא מבינה, ונדרשת כאן העמקה; תגידו חיים, אם כולם מדברים על "ובחרת בחיים", אז למה אני לא מצליחה להישאר במיטה כשאני כל כך תשושה וחלשה? אפילו שאני ממש רוצה לישון איזו שנה, לא מצליחה לי הבחירה. ותגידו חיים, למה אני לא מפסיקה לזוז בחוסר מנו

נועם שבת רעידת אדמה. ח' באב.                                                                                                                                                   נועם שלי, את יודעת, השבוע התרחשה רעידת אדמה בקמצטק'ה בעוצמה של 8.8 בסולם ריכטר שזה נחשב ממש ממש גבוה, כמעט כמו שלנו. ולמרות שהשבוע היה גדוש בדברים שאין סיכוי שהיו מתרחשים לפני שנעלמת ולא היה רגע אחד לנשום, בהפסקות הקצרות שהיו לי, כל שעניין אותי היה לקרוא על רעידת האדמה הזו ולהסתכל במפות. ניסיתי להבין מה