נועם שבת

בכלל לא רצית להיות תצפיתנית. אינספור שיחות עם מיטב כדי לנסות ולשנות את המסלול והם מצידם – כלום. תצפיתנית. מיתוג גרוע, שם ממש רע – תפקיד קשה ושוחק, "רמה לא משהו", תנאים איומים ומי בכלל הולכת לתפקיד הזה. היחידה שאמרה לך אחרת היתה בת הדודה שלך שהסבירה לך שזה אחד התפקידים החשובים, המשמעותיים והמאתגרים שיש. תניחי את המיתוג הגרוע בצד היא הציעה. על כל פנים זה לא שכנע אותך ואת כמו את ידעת להיות בנוכחות מלאה בכל דבר שעשית ונדמה שמחצית מהרחוב שמע אותך בוכה וכועסת שזה השיבוץ הסופי שקיבל

נועמיק, קצת לחבר אותך לעניינים למקרה ואת לא על הפרטים הקטנים, דעי שבשנה 2 אנחנו כבר יותר מיומנים. אנחנו כבר יודעים שלפני ואחרי עונת האזכרות החמצן הדליל ממילא, ניהיה מזערי ממש ואנחנו מבינים שחייבים רגע לחפש דרכים להעשיר אותו. להיזכר בפעולה הפשוטה והראשונית שקוראים לה נשימה כך שאין ברירה אלא למצוא דרכים להכניס אוויר עשיר יותר לריאות. ארזנו את עצמנו עם השורצים (על ההברזה של ליאת בפעם אחרת) ונסענו מדברה - אחרי האזכרה שלנו ולפני האזכרה שלהם. ממש כמו מלאכת מחשבת מתוכננת בנושא העשרת

יועצת סתרים שתמיד מגיעה עם חיוך, חצי קריצה ובעיקר גאווה שעוד משהו היא הצליחה, ממקומה במרומים כשהיית איתנו כאן ילדה, היתה לי נטייה מעט מוגזמת לדרוש ממך לא מעט. לא דרישות הקשורות ללימודים, לסידור הבית או לכבוד ההורים. לא לא כאלו, בכלל לא. הדבר היחיד שהייתי מתעקשת איתך היה ואהבת לרעך כמוך. לא נדרשתי לכך הרבה כי ואהבת לרעך היה ערך עליון עבורך, אבל כשזה קרה הייתי מבקשת ממך בקונפליקטים או מריבות להתעלות. להגביה עוף, לראות מעבר לאופק, להבין את הצד השני, לחמול וגם כשאת צודקת לוותר. א