מופלאים.

נועם שבת,

מופלאים.

"אי שם באזור גיל 20 עובר קו דק ובלתי נראה בין צרכי השכול; עד גיל 20 הם יעשו הכל (באופן לא מודע) לשכוח, על מנת לגדול ולצמוח, ומעל גיל 20 הם יעשו הכל למען זכרונה כדי לגדול ולצמוח.

אלו שטרם מלאו להם 20 עסוקים בבניית זהות והתפתחות שזה תפקידו של גיל ההתבגרות, וככל הנראה העיסוק בזיכרונה יתרחש בריבית פלוס עשור קדימה".

"רק בקשה קטנה לי אליכם; אל תיבהלו.

אל תיבהלו שתראו חיים בבית על אף שהחיים שלכם ישתנו לתמיד, אל תיבהלו שתראו אותם רוקדים ושמחים, אל תיבהלו שהם ירצו לנצח את המוות ויבחרו בהמשך לעסוק בעולמות מלאי משמעות, עומק, עוצמה והשפעה. אל תיבהלו שהם עסוקים לגמרי בחיי היומיום שלהם, אל תיבהלו שהם לא ירצו לקחת חלק בזיכרון, לא ירצו לדבר עליה, לא ירצו לספר עליה, לא ירצו לחיות אותה כפי שאתם חייבים לעשות כדי להמשיך.

בסיפור הזה מתערבב לו עניין הגיל והעניין האישיותי של כל אחד מהם. רק בקשה קטנה לי אליכם; אל תיבהלו". כך אמרו לנו 5 אנשי מקצוע שונים במעלה ההר.

אני זוכרת את היום שאמרתי בלב; "אם יש לכם עצות זהב כאלו ואתם מבקשים ממני בקשה קטנה-עצומה, קחו אותם, תגדלו אותם ותחזירו לי אותם ביום בו איבהל קצת פחות". זה כמובן לא קרה, כי לא אמרתי, ובעיקר כמעט 3 שנים אנחנו תופסים את הראש בשאלת היסוד, א-י-ך ל-מ-ע-ן ה-ש-ם ע-ו-ש-י-ם ז-א-ת.

בית ספר להורים ואחים שכולים טרם נפתח, ונשאלת השאלה היום יומית איך מגדלים מתבגרים בלי לחרב להם את החיים יותר ממה שהחיים חרבו להם או בישראלית חיובית, כי ככה אוהבים לדבר פה בביצה; איך מאפשרים כר פורה ונעים, מצמיח ומלבלב אחרי שהשתנו לך חלקים מהותיים מה- DNA.

איך גורמים להם להרגיש אהובים בדיוק כמו הילדה שהפכה למלאכית (להסביר זה קל, להרגיש זו דרך), איך מאזנים את השיחות בבית בין החיים עצמם לאחותם המתה, (להסביר זה קל, להרגיש זו דרך) איך דואגים שהעצב שלך לא יעבור אליהם בדיפוזיה (להסביר זה קל, להרגיש זו דרך), איך גורמים להם פחות לדאוג לך ולא לסרוק אותך מבוקר עד ערב ברנטגן משכולל שעוד לא הומצא (להסביר זה קל, להרגיש זו דרך), איך מאפשרים להם לעסוק בחייהם הרגילים ולגרום להם להרגיש שזה סופר סופר בסדר (להסביר זה קל, להרגיש זו דרך), איך גורמים להם בכל זאת לקחת חלק כשהם בונים חומה סינית כי זה כואב ושורף בנשמה, איך מאזנים את הסיפור בין מי היא היתה מהזווית של ההורים לבין מי היא היתה עבורם, איך מאזנים בין כאב עמוק, חותך, מצמית לבין צחוק מתפרץ ומתגלגל, איך להצליח לצחוק מהבטן ממש ושניה אחר כך לא לתפוס - איך זה יכול להיות למען השם שהיא לא איתנו. איך יכול להיות הדבר הזה. איך לא להשית עליהם את רכבת ההרים הלא נגמרת בלונה פארק הרגשות החדש של החיים שאין בו את האיש הזה שאפשר לצעוק לו: "עצור אני רוצה לרדת". איך כן להשיט עליהם קצת ולהנכיח כאב ולא להסתיר אותו או להחביא אותו או לטשטש אותו או להדחיק אותו. איך מאפשרים להם לפתח זהות משלהם ועמוד שדרה משלהם ודרך משלהם וממש אין ציפייה שימשיכו אותה או ילכו בדרכה. ואיך שכן שילכו בדרכה ויספרו אותה. איך מאפשרים להם להישאר אנונימיים ולשלוף את תעודת הזהות החדשה בזמן שלהם, בדרך שלהם, בקצב שלהם.

חזרנו הבוקר מטיול בארץ קרה, ירוקה ויפיפייה ילדתי אהובתי. טיול כמו פעם, כזה שנסענו למספיק זמן כדי לאפשר לכולנו הפוגה. לא הפוגה של פעם כשהיית, הפוגה אחרת, של ניסיון למצוא את חוטי הזהב ולהדביק עוד קצת וממש לאט את השנדליר שהתנפץ. למצוא דרך להתחיל לייצר מבנה חדש למבנה החסר.

חיפשנו ארץ עם תפאורה יפה, מקום עבודה המאפשר לעבוד בו בעדינות וברכות, לאט לאט, בלי לחץ של זמן וגירויים חיצוניים, כזה שבו הטבע חודר לריאות ומאפשר מעבר חלק ככל הניתן לאוויר לזרום.

הם מופלאים האחים שלך. מופלאים. ובכל פעם כשאני אומרת לעצמי כמה הם מופלאים חנק ההחמצה מטפס בגרון – איך את לא כאן לראות אותם צומחים וגדלים, איך את לא כאן ללוות אותם בדרך, איך את לא כאן למחוץ אותם מאהבה. זה היה סימן ההיכר שלך – מחיצת אהבה. הם מופלאים האחים שלך ילדונת, מופלאים.

התפתחה בהם איזו עדינות יפיפייה לראות את האחר, לראות למי כואב עכשיו, על מה לא לדרוך, איך כן ללכת, מתי להגביר גז ולהצחיק את כולם, איך לאפשר לכל אחד את הזמן שלו, איך לתת כתף כשצריך והתפתחה בהם איזו מן הודיה על הכאן ועכשיו. זהו! להגיד תודה רק על הרגע הזה, כי מי יודע מה יביא איתו הרגע הבא. הם מופלאים האחים שלך. מופלאים.

חזרנו הבוקר ילדתי אהובתי. ישר לבית הנצחי שלך, זה שלעולם לא אתרגל לראות את השם שלך חקוק באותיות זהב על אבן – בת 19 בנופלה (מי שנופל קם, אז למה לא שינו?) ולנר שלא כבה גם כשהיינו רחוקים מהבית.

על מחר אני לא רוצה לחשוב. אנחנו כעת רק ברגע הזה.

לפוסט בפייסבוק