אוחזות ידיים.

באופן הישרדותי ולא מודע זימנתי אלינו הביתה ממש מהרגעים הראשונים, עוד בשבעה, הורים ואחים שכולים, כאלו שיש להם פז"ם ופרספקטיבה. הפכתי להיות תצפיתנית ומלקטת, כזו שצופה להם לנשמה ומלקטת דברים שיכולים להתאים. אט אט מצאתי את הנייד שלי מתמלא ב- 3 סוגים;

אמא של ××× שכולה טריה; אמא של ××× שכולה בינונית; אמא של ××× שכולה ותיקה.

(כשהילדים היו בגן הייתי רושמת אמא של ××× רק בלי השכולה).

הנחת המוצא שהן יידעו משהו - מה מרגישים זה בטוח, אבל ייתנו לי גם פרספקטיבה איך נולדים מחדש ואיך לאחוז את המעקה בניסיון ללמוד ללכת.

אם מישהו זר היה צופה בקבוצות הוואטצאפ האלו, סביר כי היה נבהל. נבהל מאוד. מהטקסטים, מהמילים, מהמחשבות, ממה שאנחנו מעזות להניח רק שם בתוך התופת שלנו. זהו וואטצאפ של נדיבות אין קץ ואהבה, שנראה כמו נדנדה; פעם מישהי למטה והשניה למעלה וחוזר חלילה ברמת שעות וימים ולפעמים כולן למטה ממש ממש ואין מי שירים. צריך לחכות. יש בו הבנה, הכלה, עצות, חשיפה, נירמול, נירמול, נירמול למידה וחיבורים.

לקראת תקופות קשות במיוחד(חגים ושות') אני מפזרת שאלות לכל הבינוני והותיקות ומקבלת שלל אפשרויות, תפיסות ואמונות ומקפיצה את הכדורים האלו באויר עד שמבינה מה נכון לי. אבל הן, תמיד נדיבות.

מהאינסטינקט ההשרדותי ההוא זה הפך לרשת שאנחנו טוות אותה יחד כי הבנו שעבורינו לא ניתן,

אלא לאחוז ידיים.

אוחזות ידיים.

גם הילדונת הזו תמיד אחזה ידיים. טוותה לעצמה רשת חבריות וקשרים ענפה ומרתקת עם דמויות צבעוניות ויפות, ואני אוטומטית התאהבתי בכל מי שהיא אהבה.

לפוסט בפייסבוק