אוספת פיסות פיסות.
ילדה שלי.
אוספת פיסות פיסות, מנסה לאחוז עוד קצת ממך, עוד כמה גרגרים אחרונים וסיפורים קטנים ומתוקים שלא הכרנו מהבנות המופלאות האלו.
עברה כמעט שנה מאז שגיליתי את השמש שציירת לעצמך ורק אתמול למדתי שאת השמש ציירת ממש לידן. השמש שהיתה לך מפת דרכים, הפכה לנו לצוואה ממך, למשהו להיאחז בו. לא ידעתי שציירת אותה ליד לירי ונעמה. הן סיפרו את ההנחיה של התרגיל, אבל את עם המקוריות והרצינות שבך הבאת טוויסט בעלילה וציירת שמש וזרקת קרניים, למרות שזו לגמרי לא היתה ההנחיה.
לא ידעתי שישבתן פסקל ליד פסקל ואת החפיפונת הקצרה למדתן יחד. יום וחצי הספקתן, יום וחצי שהן סיפרו עד כמה היית חייבת להצטיין ולדעת את הגזרה פיקס פיקס פיקס פיקס ברמת שלמות שאף מחבל לא יחדור במשמרת שלך. ברגע ששלטת 100, ביקשת שיבחנו אותך שוב, שלא יהיו פישולים חלילה. לא ידעתי שבהפסקה היחידה שלכן נכנסת למטבח והכנת פסטה רוזה ברוטב של ענבר שליווה אותך מכיתה א' ולא ידעתי שהלכת לישון בלי להתקלח ערב לפני המוות שלך וזה אף פעם לא קורה כי תמיד הקפדת על 2 מקלחות ביום, גם בצבא.
פיסות פיסות, עוד ועוד גרגרים וזהו ילדה שלי. הסיפורים בקרוב יגמרו. נותר רק לספר אותם בלופים כי לא יהיו עוד. לא יהיו עוד שנים.
והן מופלאות. כל כך מופלאות הבנות האלו. אגדות מהלכות, מלאות רגישות ותבונה, שורדות שבי שאף נוחבה לא הצליח לקחת מהן את הלב הגדול, החמלה, החכמה.
ניצולות שבי שגם כאן אחרי שחזרו, אף אחד לא מצליח לגרום להן להתבלבל. אחרי כל מה שעברו הן מישירות מבט למציאות, מבחינות בין טוב ורע, שומרות על איזה נתיב ברור של ערכים ומוסר.
לירי ונעמה, אוהבים אתכן. אתן אגדות מהלכות, אתן נאמבר וואן.
ילדה שלי, התבדחנו קצת
ואמרנו שנצטלם כמו התמונה המפורסמת. לעולם לא אחליף אותך, לא ביופי הפנימי ולא בחיצוני, אבל לפחות התחבקנו.
ולהתחבק איתן זה טיפטיפטנת לדמיין שזה גם קצת ממך.
תגובות