אורי ונועם.

אורי ונועם

נועם ואורי

בקיץ שבין ט' ל- '' היה נער אחד מתוק ומלא קסם וכשרון שתופף עם רגליו הייחפות על הדק הלוך ושוב ובלילה בלילה היא התגנבה החוצה, חושבת שאמא שלה לא שומעת, לא רואה ולא מבינה...אבל היא לא הבינה שרק מלהסתכל על פניה אמא שלה כבר הבינה שזו התאהבות של פעם ראשונה. היה רגע בזמן מרוב הליכות דק בלילות שאמרתי לה נוני...תחליטי, הילד גמור..או שאת מסכימה לו או לא אבל תני לו תשובה...שוב היא הופתעה שאמא שלה קלטה אותה. לקח לה זמן (כנראה נהנתה מחיזוריו) ובסוף אמרה לו כן. אורי ונועם היו הזוג הזה. 2 יפים, מוכשרים ומלאי קסם אישי וכל כך כל כך הפוכים שנדבקו כמו מגנט שהולך בשדות האהבה. הראשונה.

כך הם היו, ילד וילדה, אהבת נעורים. אורי כתב לה שירים והיא הכניסה אותו לליבה.

היתה זו אהבה כמו בספרים. דבוקים ורבים, מחזרים ומתרחקים וכמו שאהבה היתה חזקה ככה הפרידה היתה באקורד סיום סופרן גבוה ממש כי אני לא בטוחה שהציפורים נותרו אדישות אל מול גובה הצעקות והעצב שהיה כאן בחצר.

הילדים המתוקים האלו נפרדו, ולי נשבר הלב. ממש כמו בספר. לא ידעתי את נפשי איך אני יכולה לעזור ללב השבור שלה ושלו. שנה וחצי שכאלו של אהבת נעורים.

נעורים כמו נעורים הם המשיכו בדרכם, כל אחד לאהבתו החדשה (היא המשיכה לבולו שלה) אבל אורי תמיד יהיה האהבה הראשונה המתוקה והיפה של נועם.

ואורי המוכשר ומלא הקסם שוב כתב שיר

מכאן זה כבר קשה מידי לכתוב או להגיד אז נותנת לדמיון ולמילים שלו להמשיך בלעדי.

כתב, הלחין ושר; אורי בלין (אורלה)

שר: יונתן קוניג.

החיוך שלה אצלי בראש

איתה אין לי אמצע, וגם אין אין סוף

אני לא יודע מה

אני אמור כבר להרגיש או לחשוב,

מסתובב בקיבוץ והיא כבר לא בנוף

והשעה שלוש בלילה,

חצי מהחבר׳ה נשארו עוד בתוך עזה,

לא בהכרח פיזית, כנראה שגם נפשית,

 הלילה לא תראי פה גיבורים בשיט

הרוב שותקים כי מה נשאר?

מגלגלים סיגריה ואז עוד אחת,

אתמול עמדתי מעל הקבר השלך,

הזוי לחשוב שפעם הייתי הגבר שלך.

החיוך שלה אצלי בראש

איתה אין לי אמצע, וגם אין אין סוף

אני לא יודע מה

אני אמור כבר להרגיש או לחשוב,

מסתובב בקיבוץ והיא כבר לא בנוף

ואף אחד לא היה מוכן,

פתאום הודעת אבל והראש בבאלגן,

לאן, אין זמן,

נשאר לי רק אובדן,

לנסות להבין מה יהיה עכשיו מכאן.

זוכר יצאתי ל- 30 ואמא שלך דיברה,

ואז נזכרתי בעוד שיר ישן במגירה

הפעם מולך אני נשברתי שעמדתי,

מעל הקבר בחיי שלא הבנתי.

החיוך שלה אצלי בראש

איתה אין לי אמצע, וגם אין אין סוף

אני לא יודע מה

אני אמור כבר להרגיש או לחשוב,

מסתובב בקיבוץ והיא כבר לא בנוף.

לפוסט בפייסבוק