אז מה אם לא יום הזכרון #4
נדמה לי שזה היה אפילו לפני פורים, שאורי ושי וענת ויהודה קבעו להיפגש איתנו. אני זוכרת איך שמעתי חרש חרש את הצעדים המהססים שלהם בכניסה הביתה. איך דופקים בדלת ונכנסים. איך וממה מתחילים שיחה. נדמה לי שאפילו שמעתי איך הם לוקחים אוויר ומכניסים עמוק לריאות לפני הדפיקה בדלת.
האמת, אני הכי מבינה אותם. למדתי עם הזמן שיש את שלב הפחד, ההיסוס, אח"כ מגיע שלב הרעידות, אח"כ שלב הגמגום והרעידות הקוליות, שקילת המילים ולוקח זמן להתחיל שיחה. לא יודעים במה ואיך להתחיל. היום אני יותר ויותר מיומנת, מנסה להגיש עזרה לכל המהססים. לכל המגמגמים. קשה להם. באמת באמת קשה להם. גם לי היה קשה אילו אני הייתי במקומם - מה אומרים/מה לא, לא רוצים להכאיב, לא לדרוך על מוקשים. רק שאי אפשר. כשהם מבקשים ממני סליחה, אני תמיד אומרת להם שאין להם על מה להתנצל. זה לא הם, זו המדינה שהפקירה וגורל לא מובן.
על כל פנים, התיישבנו בסלון. ניסינו לעזור להם עם השיחה, להפיג את המתח ולחשוב יחד על הצרכים; של הקהילה ושלנו. כי בינינו, לא הכל סובב סביבנו. יש כאן מלחמה וחטופים וחיילים לוחמים, ומילואימניקים ונשות המילואמניקים ואבוי לנו אם נתעלם כקהילה. לשם זה בדיוק התכנסנו. לנסות לייצר מתווה בין עבודת החיים לעבודת האבל.
ואוו. איזה צוות רגיש ומיוחד הם. ולצידם המון אנשים שותפים שממש ממש חשבו ביצירתיות איך, כמה, למה ומתי - איך רוקמים חיים, תקווה ואופק לצד שכול, אבל ומורכבות בקהילה. ואיך שוזרים אותך ילדה שלנו בכל הדבר הזה.
מאז היו עוד הרבה טלפונים מהססים. כולם היו ביראת קודש; מאיתנו, מהמעמד וברגישות שיא. ניסינו לתת להם את ההרגשה הטובה ביותר כך שאפשר לדבר חופשי. מקסימום אנחנו נשים את הגבולות לעצמינו כדי לא להישרף. אבל שהם, לא יהססו. ובאמת, בכל רגע ורגע הרגשנו את החיבוק הקהילתי הזה. מאוד חזק בהמון כבוד ואהבה.
נועמיק, הכי טוב את מכירה את עצמאות בקיבוץ. רקדת עם אבא על הבמות בריקוד אבות ובנות בכיתה א' ומאז ועד י"ב לא הפסדת גרגר מהאירוע. עצמאות בברנר זה שם דבר. יש המצקצקים בלשונם כי כמה אפשר כל שנה אותו דבר, אבל אני אומרת לכם, שם דבר.
רגע לפני ששרו התקווה, כיתת צבר עלו להופיע לזכרך ולאורך. חלקם הפכו את צהל כדי לאשר יציאות, מיעוטם לא הצליחו, מאטצ' ועוף הקריאו לזכרך ועופיר אחת, שלא הפסיקה לשיר לזכרך ברצף 48 שעות.
כולם נפעמו מעופיר ומיכלות השירה שלה ואמרו לה שהיא חייבת, אבל חייבת לעשות עם זה משהו, אבל נועמיק היית את שאמרת לה את זה בכיתה ח'. שהיא קיבלה מתת אל ומתנות צריכים לחבק. מאז לא הפסקת להגיד לה.
ככה הם חתמו את הטקס. בהמון המון אהבה. הם שרו את טיול של הפיל הכחול. קיבינימט איזה שיר.
וכן ילדה שלי, אני ממש זוכרת את השיחה שלנו עם מאטש' ועוף ובוקא ומיכ לפני שנה בדיוק באותה עצמאות. סיפרת לנו שהילדים שלך יגדלו כאן וזה הכי הכי לגדל ילדים בקיבוץ.
עכשיו השיחה של כיתת צבר נועמיק זה איך הם עושים קבר אחים לידך. את בלל שומעת את כל השיחות האלו? איך זה עובד כשמתים? אין לי מושג איך תתפתח עלילת חיינו אבל אני מבטיחה לך ילדונת שנעשה ככל שניתן יחד עם ההורים האחרים לטפל בלב השבור של כיתת צבר.
תגובות