איך בונים זוגיות אחרי שבר כזה?
שאלות על זוגיות היו לא מעט...בצדק.
איך בונים זוגיות אחרי שבר כזה?
ממש ממש מוקדם, התחלנו ללכת לטיפול בזוג. עוד היו טילים באוויר והמטפלת הגיעה אלינו הביתה כי לא הצלחנו לצאת מהבית. לא טיפול זוגי, לא הרגשנו שאנחנו צריכים כזה לפני, אבל כן החלטנו ללכת לאותה מטפלת ביחד. חצי שנה אחרי נדמה שזו אחת ההחלטות ההשרדותיות הנכונות והחשובות ביותר שעשינו. בהמשך החלטנו להצטרף לקבוצת הורים מטעם משרד הבטחון.
תקופה מאוד ארוכה לא הצלחנו לדבר. היכולת להגיד משפט בלי שהסכין תחתוך את הגרון היתה תופת. אני זוכרת שבתוך טיפול בכינו שעה שלמה ובין לבין השחלנו מילים. לאט לאט הצלחנו להרחיב למשפטים ואז לשיחה. הטיפול הזה מאפשר לנו ללמוד לנשום מחדש, לדבר ובעיקר בעיקר - בלי סודות. כל אחד מניח על השולחן את הכי כואב שלו והכאב הזה קורה בזוג. מאוד לא פשוט להגיד בפני בן הזוג שלך דברים מורכבים וקשים שעשויים מאוד להפחיד אותו, מאוד מאוד, אבל תכלס, בכאב גדול אגיד שאלו החיים. נדמה שהאומץ להסתכל לכאב בלבן של העיניים חשוב. אני אומרת את זה עכשיו. אז זו היתה החלטה הישרדותית.
תמיד היינו יין ויאנג. הפכים בהתנהלות, דומים בערכי הבסיס. אני לומדת ששבר כה גדול מקצין את מי שהיינו קודם. זה מתחזק מאוד כעת ואנחנו כמו נדנדה, כמעט תמיד יש מישהו שמסוגל יותר ברגעים מסוימים.
בניית זוגיות מחדש מחייבת המון המון חמלה והבנה. דרכי השכול מאוד שונות - יש את מי שמסתגר, יש את מי שלא נח, יש את מי שבונה מצבות וספסלים, יש את מי שרוצה ילדים, יש את מי שכל הזמן בכעסים ויש את מי שבועט בקירות. הרבה דברים אני רואה סביבי.
במקרה שלי מנגנון החמלה והקבלה גדל עם המוות של נועם. הוא גדל לא כי אני צדיקה גדולה, ההיפך....אלא ממקום שהתגובות האישיות שלי למוות שלה היו ועודן כל כך קיצוניות בעיני עצמי, כך שאמרתי לעצמי...אם אני מגיבה ככה, אז ברור שלכל אחד יש את הדרך שלו. אם מישהו יכול להכיל אותי אז אני חייבת להכיל אחרים. זה ממש מאפשר לי לקבל כל מיני תגובות של בני הבית, הגם שחלקן ממש ממש מפחידות אותי. אבל אם אני ככה, אז ברור שגם אחרים.
וזווית אחרונה ודי, לעת עתה....אלו הילדים. מהר מאוד הבנתי שהכל נשבר להם ואם לא נבנה את עצמינו מחדש כזוג, חראם עליהם.
קיצר, אין ברירה, למרות שרבות הפעמים שכל מה שבא לי זה לנסוע למזרח ולצרוח את עצמי לדעת בלי מחויבות ובלי התחשבות באף אדם.
ממש אחרי השבעה הגיעה אלינו הביתה מנוסת שכול. היא תפסה את האיש שלי בשתי ידייה חזק חזק (פחדתי שתמחוץ אותו) ואמרה לו, תקשיב לי טוב, אתה שומע? גברים מתים מהר - אתה חייב, אבל חייב לדבר, להוציא הכל, לא לשמור, לא להסתגר, ללכת ולטפל. אתה חייב. בעלי מת מהר. הוא החשיך את הבית ואת עצמו ומת. תלמד ממני, יש לך ילדים קטנים, אל תוותר לעצמך ותוציא הכל.
אולי זה עזר ועודד אותנו ללכת לטפל בעצמינו. אין לדעת.
חוץ מזה שנועם השאירה לי פתק. אחד מיני רבים. צריכה לעמוד בסטנדרטים שלה.
תגובות