איך שומרים אתכם אנושיים?
נועם שבת.
איך שומרים אתכם אנושיים?
תגידי, הוא שאל, בחור עם עיניים סקרניות מלאות אמפתיה. אני מקשיב להרבה הורים שאיבדו ילדים בשנתיים האלו, ונשמע שכולם היו מלאכים, חד פעמיים, מופלאים, עם תכונות חיוביות בלבד.
אני מעז לומר לך כי את נראית לי אחת שאפשר להגיד לה דברים, אז הנה אני אומר לך בכנות, אני לא מצליח להבין את זה ולעיתים לא מאמין לכם.
תדעי, שבכל מפגש כזה אחרי שמסתיים, אני שואל את עצמי מי באמת היה הבחור או הבחורה שסיפרו לי הרגע עליו, מי הם היו בבתים, איזה מן ילדים /אחים/נכדים /אחיינים/בני דודים/חברים/תלמידים הם היו ולא מה ההורים שלהם מספרים. מנסה לבנות לי דמות אנושית.
חייכתי. ואת יודעת, מעסיק אותי מאוד כבר תקופה ארוכה? מה ההורים שלי חושבים עלי ומה הם יספרו עלי אם אמות. ובכלל מאז, מעסיק אותי מאוד מאוד הקשר עם ההורים. אני לא מספר להם כמעט כלום, חוסך במילים, עסוק בשלי, בונה את עצמי, לא אומר להם מספיק שאני אוהב אותם. לא מצליח לפרוץ את המחסומים האלו איתם. תקוע בתוך עצמי.
שיתפתי אותו שבגלגול הקודם שלי, רגע לפני שנגמר לי המזל, הייתי ברת מזל. נועם ואני היינו ספגטי, היא היתה בכורתי, הפכה אותי לאמא, נקשרנו בקשר עמוק של אהבה מהרגע שהפכה לעוברית ולימים הפכה להיות השותפה שלי בעולם. לא התאמצי כדי שניהיה קרובות, לא עשיתי משהו מיוחד שזה יקרה, זה פשוט מה שהיה. אני אוהבת להקשיב והיא אהבה לדבר בלי סוף ובחיבור הזה בינינו לא היינו צריכות לעבור מחסומים כלשהם, מה שמאוד מאוד הקל על מערכת יחסים. הייתי ברת מזל, עד שהוא נגמר. אבל הבטחתי לו שאני יודעת על מה הוא מדבר ומכירה מורכבויות של קשרים והזמנתי אותו לבוא לדבר אחרי המפגש אם בא לו. (הוא לא בא, אבל אחרי זמן מה כתב הודעה).
על כל פנים, אמרתי לו, עבורי, כמו כל הילדים שלי היא היתה חד פעמית. אני בטוחה שכך גם אתה והאחים שלך עבור ההורים שלך. זה הפורמט ברוב המקרים. אנחנו סומים מאהבה אליכם. אבל בוא נפרק רגע את הדמות שלה כדי שלא תרגיש שהיא היתה מלאכית, בוא ננחית אותה לקרקע המציאות מאז הפכה למלאכית. גם אני זקוקה לזה, אפילו יותר ממך, כי יותר מכולם אני רוצה לזכור אותה בדיוק כמו שהיא היתה. כי בדיוק כפי שהיא היתה אהבתי אותה אהבת נפש והיא ידעה זאת. דאגתי לשלוח לה אהבה כל יום בכל מיני דרכים.
דע לך אמרתי לו, שהזמן העובר עושה בנו שמות ואוכל בנו כל חלקה טובה ומקשה מאוד על העניין כי אנחנו מתמלאים רק זיכרונות של געגוע ואהבה ובחיים כמו בחיים יש מזה ומזה והלוואי שהיו חיים כמו בחיים שאפשר היה גם לכעוס ולכאוב ולהתעצבן. על המתים כבר לא כועסים, ולא מתעצבנים ולא כלום, הם לא נותנים פייט בחזרה ולא עונים ולא מגיבים ואז רק מתגעגעים בצורה מחרבת מעיים ושורפת לבבות ועיניים.
הוא ראה את עיניי מתמלאות, מה שלרוב לא קורה כשאני עומדת מולם וניסה להושיט יד. ספרי עוד קצת על מה זה אומר "היא היתה ילדה שקופצת לאש".
ספר מה אתה מדמיין ביקשתי.
שמי שקופצת לאש נשרפת לפעמים, כי היא נלחמת על העקרונות שלה ועל הדרך שלה ועל הצדק ועל העולם ועבור כולם ואז היא חוטפת כי היא מתווכחת ומתעקשת ולא מוותרת וגם מוכנה להישרף על הדברים שהיא מאמינה בהם.
תשמע אמרתי לו, מזמן לא פגשתי בחור רגיש וחכם כמוך. קלעת בול.
וזה מלאכי בעינך שאלתי? לא הוא ענה. אבל את יודעת מה, המשיך, איזה כיף לה שהיתה לה דרך ודעות ועקרונות וידעה להבחין בין טוב לרע. נכון אמרתי. היא הבינה דברים על העולם הרבה לפני כולם. אנחנו אלו שפעמים רבות סרבנו להקשיב לעומק. ואני כל כך מתגעגעת לויכוחים החכמים איתה כי היתה מביאה טיעונים, והסברים, ובוחנת לעומק ושואלת שאלות חכמות ומסתבכת לפעמים. ולפעמים לא היתה מוכנה להקשיב ולעיתים רק הקשיבה והיה בה רעב לדעת עוד ועוד ולעיתים הרימה קול ולעיתים שתקה ואחת לכמה זמן בכתה והמון המון צחקה ומה לא הייתי נותנת כדי לחבק שוב את הילדה האנושית החכמה כל כך שלי אמרתי. הייתי נותנת את חיי. כך גם עבור שאר הילדים, כי הורה תמיד יעדיף למות לפני ילדיו אם היתה לו אפשרות בחירה.
איך עכשיו אתה מרגיש עם הדמות שלה שאלתי? הוא חייך ואמר... תודה. לקחתי ממנה המון.
ילדה שלי, שוב סופ"ש ושוב את לא חוזרת וכשחמישי מגיח כל הגוף מתכווץ ומחכה למה שלא יקרה וככה הוא גולש לסוף השבוע, חבוט ומותש מגעגוע. ופסח בפתח ויום הזיכרון רגע אחריו ושוב אנחנו יושבים המומים שאיך כבר שנה 3 ומנסים לנוע בין לפסוח לבין מה עושים או לא עושים.
ובשבוע הזה היו יותר מידי מתים, ביניהם כאלו שסתם נסעו בכבישים ונהרגו מטילים וכאלו שיצאו מהבית חדורי אמונה להגן עלינו, על המולדת הזו ורצו שנחיה פה בשקט ונהרגו מאש מחבלים – ואני מוצאת את עצמי מסתכלת עמוק לתוך עיניהם הניבטות מהתמונה ואיכשהו כולם כולם נראים לי מלאכים.
תגובות