אינני באף מקום אחר
נועמצ'וק,
אתמול הוזמנו לערב ההשקה של הספר אינני באף מקום אחר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שזה בעצם
מה שאני כבר כמעט שנה, אינני.
כמו כל דבר בשנה הזו הנחתי ביומן את תאריך ההזמנה עם אפס מחשבות, ציפיות ומחשבות לקראת. לא ידעתי לדמיין לקראת מה אני מגיעה, בדיוק כמו שלא ידעתי לדמיין מה זו הסדנא הזו שקוראים לה חלונות.
היה עוד חורף, מוריה Moria Dayan ונעמה עשו איתי שיחת זום, מילמלו בה כל מיני דברים בעוד אני עסוקה בלבקש מהושט והחמצן שיסתנכרנו רגע ויוציאו ויכניסו את האוויר בלי להכאיב.
לא באמת הבנתי מה הן רוצות ממני, לא הבנתי מה אני קשורה לכתיבה ולהרצאות תרבות ורוח, אבל אמרתי יאאלה ניסע.
היאאלה ניסע הזה דרש שעה נסיעה לבית הסופרים בבאר שבע בימים שעוד לא ירדתי מהדק לכיוון המדרכה.
נסעתי.
על הנסיעות כבר כולם יודעים- רקיעות הגה, בכי מתחלף ביבבות רמות, בנוהל. מוסיקה עדיין לא מתאפשרת ופודקאסטים תופסים, כל עוד הם עוסקים בחיים שאחרי המוות.
הגעתי.
מתיישבת. מקשיבה. מתבוננת. רואה שעכשיו בוכים. בוכה. שומעת עולמות כל כך שונים ולאט לאט או מהר מהר הלבבות נוגעים. מתחיל איזה רטט משותף של חיבור ובתוך כל זה אני מאוד מאוד זרה, שכן אינני, באף מקום אחר. סיימנו עת ירד הליל, ספק אם אגיע למפגש הבא.
לקראת המפגש הבא הצעתי לעצמי לנסוע ברכבת, אולי הפעם המסע לעיר הדרומית יהיה יותר פשוט. אך בפועל, היה זה מסע של להיות או לחדול. הרכבת היתה עמוסה חיילים ומכניסטים ואני אט אט מתפוררת בכסא, בוכה דמעות שקטות, מנגבת אותן מהצוואר, בודקת כמה רחוק הן מגיעות עצמאית בלי לנגב אותן. אנשים מסתכלים ומתעלמים כך שממש לא מפריע לי לבכות בפומבי כי ממילא....מחפשת אותך בין כל החיים - ואין. ושתינו, איננו באף מקום אחר.
חוזרת ואומרת ש-די. אני עוזבת . זה קשה מידי, כואב מידי, אני לא שייכת לכאן, ממתי אני קשורה לכתיבת ספר, רוח ותרבות. זרות מוחלטת.
אני זוכרת את הרגע ההוא שאת כמו בת קול בוקעת ומתחילה לדבר אלי, רגע לפני שאני שולחת את ההודעה לביטול התוכנית.
אמא - בואי, נתנו לך פה הזדמנות. איך את מוותרת עליה כך בקלות. נכון זה לא העולם שלך, זה לא קשור אלייך את אשת מעשים ולא מילים, אבל בואי אמא, צאי מאזור הנוחות ותנסי. תרחיבי את הראיה, תכירי אנשים חדשים, מקסימום תצליחי. את זוכרת אמא שפעם היו אלו משפטים שאת אמרת לי? אני עכשיו צריכה להזכיר לך אמא. וככה ילדה שלי, את מדברת איתי ואלי, אנחנו מתחבקות חיבוק דמיוני וכואב וממש ברגע ההוא אני מחליטה להמשיך לנסות כי את הפרק שיוולד אקדיש לך. את לא היית מוותרת בקלות אז מי אני שאוותר לעומתך.
היום הגענו, שוב, בפעם האחרונה בגירסת חלונות 1, איננו באף מקום אחר בשנה הזו וכבלופ החוזר על עצמו, אינני יודעת לקראת מה. לא עברו 60 שניות לתוך הפתיחה, וכלונהפארק ערמומי במיוחד, נערמו טקטסים ומילים של אנשים אהובים ומיוחדים וכל הגוף התחיל לשקוע ולצרוח מכאב, מצער, מהתפעמות, מעצבות, מהתרגשות ומסך כל הדברים האלו יחד, עד מצב בו אני אומרת לליאת שחייבים לעצור את זה. עכשיו. אי אפשר יותר להמשיך את הכשרון האנושי הזה שמניח את הכאב במערומיו במרכז החדר. זה פוצע את הנשמה חד וחזק.
היא מסכימה איתי. חייבים להפסיק. הגוף לא עומד בזה.
באופן שונה, דווקא אבא ברגע ההוא מרגיש אוורור. להיות בחדר אחד עם כל כך הרבה מביני שכול, זה קצת פחות להיות בודד שכול. שזה לכשעצמו עולם שלם להרגיש קצת יותר נורמלי בעולם לא נורמלי,
המפגש הסתיים. הספר בחנויות. עברה שנה. אני קצת פחות זרה. קצת יותר שייכת. רק שעדיין עודני באף מקום אחר.
איזו קבוצה יקרה מפז.
באמת נס בתוך החושך הזה.
חלונות.
תודה ילדה שלי שלא ויתרת לי והגעת בצלילות כה גדולה לדבר איתי. שמתי לב שבשנה הזו, את מגיעה ומושיטה לי יד בתהומות הגדולים ביותר.
הספר קשה ופוצע ועצוב ומפעים ונותן צוהר, למי שסביבנו.
תגובות