אנחנו לא עומדים לחרב להם את החיים.
נועמצ'וק סליחה אבל אני מדברת היום על האחים שלך, אוקי? האמת נועמצ'וק, אני ממש יודעת שאת עסוקה מאוד באיך להגיש להם עזרה ממקומך החדש, אז אני מקדישה להם פרק מרחפן.
בטח ממיש. תתרכזי בהם ממיש, אני דואגת להם ממש ואני אעשה הכל לעזור להם. את יודעת שאני
שרופה עליהם.
דבר אחד היה לנו בהיר מלכתחילה: אנחנו לא עומדים לחרב להם את החיים, יותר ממה שהחיים חרבו להם.
לא אמרנו לעצמנו שכאן תיהיה משפחה שמחה, לא משפחה חזקה ולא שניהיה ראויים. לא טקסטים מהמקורות, לא סיסמאות של נבחר בחיים ולא אחזנו בתקווה. רק דבר אחד היה לנו ברור, שלא נחרב להם את החיים מטעמינו ונאפשר להם לממש את הייעוד שלהם, את השליחות שלהם בעולם.
מעולם לא הייתי אמא שעושה במקומם. כלומר עושה המון, אבל לא אמא הלקיפוטר, להיפך, לא אמא שמתערבת להם בלימודים או בחיים ובעיקר אמא מאמינה שצריך לתת להם להתמודד כדי לפתח חוסן ולפגוש את החיים. מעט מתערבת להם במריבות, נותנת להם להתחכך עם האספלט, אך מקפידה ככל יכולתי על איכות הקשר. מה שאני יכולה. 50% לא תלוי בי.
זה היה נכון לפעם. לעולם הישן.
עכשיו צריך עזרה. אין ברירה. אמאל'ה כמה עזרה צריך כדי ללמוד לנשום מחדש.
להבין שצריך עזרה זו חתיכת מסוכה. ואווו. את החזקה מפעם, מלאת הכוחות והאנרגיות פוגשת עצמך כל כך חלשה עד מצב שצריכה להפנים שצריך עזרה. שלב ההבנה הוא רק הראשוני מבין כל אלו. שלב ב' הוא לאפשר עזרה? שיט. עוד מהמורה להתמודד איתה.
במהלך המסע הבנתי שאני צריכה להיות הגשר ולחפש פיות קסמים עבור הילדים שלי מאחורי הקלעים. רשמתי לי הגדרת תפקיד לפיה מהי וניסיתי להבין איזו עזרה כל אחד צריך. הגדרת התפקיד לפיה - כאלו שרואות אחרים. שזה נכון תמיד, גם בחיים וגם במתים. בחיים תמיד טוב שיש לך פיות סביבך, במתים פיות הן מוצר נדרש כמו חמצן.
"הקריטריונים לפיה": כאלו שלא חוששות לדבר על הקושי והכאב, כאלו שמעזות לדבר, כאלו שמתמסרות ללוות אותך בתהומות שלך, כאלו שלא מוותרות, כאלו שהולכות איתך את התלם הארוך, כאלו שתמיד שמות לך יד על הכתף גם כשאתה הכי בלתי נסבל בעולם (ואנחנו בלתי), וגם כאלו שיודעות לשחרר ברגע שהן רואות שהילד מצליח לרכוב לבד על האופניים או להסתדר בעצמו.
וככה לאורך השנה פניתי לכל מיני שחשבתי שעונים לקריטריונים ושאלתי אותם אם הם יהיו מוכנים להיות הפיות של הילדים שלי. כאלו שימשכו אותם מהתהומות אל עבר אוויר קצת יותר צלול. פעם אלו היו האמהות של החברות הנדירות של הקטנה שארגנו לנו בת מצווה אמהות ובנות במדבר, פעם זו חברה של נועם שהפכה לבת בית ואחות גדולה להם, מורים רלוונטים, מדריכי תנועה, יועצים ומערכות תומכות.
מעולם לא הכרתי את בתי הספר. הייתי הולכת ל-5 דק' אסיפת הורים ובזה תם הטקס, עכשיו אני מכירה כל שביל שם. זועקת לעזרה "מי מוכן להיות הפיה של הילדים שלי". היו גם כאלו שממש ניסו והילדים דחו את העזרה. לא כי הם דוחים, כי קשה להם ממש והייתי צריכה לתווך לצד השני שאין מה להיפגע, זה לא אישי ולא קשור אליו. לנו יש צורך להתבודד באי בודד בזמן שהמון רוצים לעזור. זה לא פשוט להבין את זה, במיוחד כשמדובר בילדים.
להחליט שאני צריכה עזרה זה כמו לחצות את ים סוף. להחליט ולעשות זאת זה כמו ללכת במדבר 40 שנה, ממש לשאול אנשים אם הם יהיו מוכנים, זה לטפס את האוורסט ואת ההימלאיה גם יחד. אבל אני עושה זאת, צעד צעד, כי אין ברירה, גם כשלעיתים נדרש רק גרגר זהב קטן.
אנחנו לא נחרב להם את החיים, לפחות לא מטעמינו.
אנחנו בשבוע אזכרות 11 חודש. הבתים הפוכים. ההורים עם לחצים בחזה, האחים סופגים הכל אם נרצה או לא נרצה.
כל מה שכולנו צריכים, גם המתים וגם החיים הוא שיראו אותנו. אולי יש איזה ילד קטן או גדול בסביבה להניח לו יד אוהבת על הלב.
תגובות