אני חיה משעה לשעה.

נדמה לי שאולי אחת ההחלטות היחידות שהחלטתי מאז, היא שאני חיה משעה לשעה, מיום ליום,

מקבלת בו את הדבש ואת העוקץ, מנסה לשרוד אותו בתהומות ולקבל אותו כשיש אויר לנשימה. אבל כשהגוף התחיל להתערבל כמו במערבל בטון ביום האחרון של פורים, מה עושים עם פסח הדיבור הפנימי הזה של חיה לי מיום ליום לא ממש עבד. היה קצר מתמשך במעבר בין הראש לגוף.

אני מנסה לדבר אליו והוא באפס הקשבה. ואני לא מבינה למה. מה הסיפור הגדול? הרי בכי של שעות, געגוע ועצב גדול אני כבר מכירה, יודעת איך מרגישים במחשכים. אז מה הסיפור? זה אולי שאלה לפסיכולוגית שלי שטרם בררתי או הצלחתי להבין.

ככל שארוחת החג מתקרבת, ועכשיו זה ממש עניין של שעות בודדות, הטקסטים של ההגדה קופצים לי כמו קפצונים מול העיניים, מנסה להבין את הקשרם של החירויות, שירי ההלל, ואיך בכלל מקריאים שורה של מכת בכורות? הרי אני קיבלתי את מכת הבכורות. כלום לא מסתדר עם כלום. וכן כן, אני יודעת שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אין צורך להזכיר לי את זה, יודעת שהיתה שואה והיתה תקומה ויודעת לגמרי שאני גרגר אבק בראי ההסטוריה, והסיפור שלי הוא של כולנו.

הגוף מדבר. מדבר בעוצמה. העדרך העוצמתי כל כך נועמיק מארוחת חג ובכלל מרצף חגים מכאיב ומייסר. ההכנות, הלבוש, הריחות, ה- "הפעם אנחנו מוכנים בזמן, ואני לא מתעצבנת שאתם מתעכבים, וחייבים תמונה משפחתית לפני החושך חוזרות בלופים אל מול ההעדר שלך. ואת היית כל כולך משפחתית. בעצם ממך למדתי משפחתיות מהי, כי את למדת את זה מאבא שהביא את השבטיות הזו מבית. אני רק צפיתי בו ובך שמשפחה זה הכי הכי הכי מעל הכל, ולפני הכל. את היית החוט המקשר והמחבר והתופרת והקושרת ואת דאגת לכל זה בלי שאף אחד יגמגם, יתלבט או תיהיה לו אלטרנטיבה. וכשיש כאלו שהחגים עבורם הם עול, זה משהו שלא הכרנו כי משפחה זה הכי הכי, לפני ומעל הכל.

נועמיק, כשחבר אמר לי שעברו כבר 10 שנים מאז שאח שלו נעלם, הוא אמר לי ש - 3 חודשים בשנה אין אותו (חגים, זכרון, יומהולדת). לא משנה מה, הוא לא מצליח להתארגן מחדש ויש בערך 20% ממנו. אחרי 10 שנים...לא הבנתי מה הוא אומר לי. עכשיו אני מבינה.

ככל שהשעות קרבות, אני מבועתת מאחד השבועות הכי שמחים בשנה רגילה - שבוע של אביב, של ביחד, של חברים, טיולים. כל שנותר לי השנה נועמיק לקוות בחג הזה, שההחלטה הראשונית שהיתה לי אז תתפוס הפעם - חיים מרגע לרגע, מדקה לדקה ומקבלים את הגם וגם. שבארוחת החג יהיה עצוב נורא. נורא עלייך, על החברות שלך, על המדינה שלך, על העם שלך וגם מתוק נורא נוכח חבורת המתוקים שתשב סביב השולחן, ונצליח להכיל את הכל ביחד.

נדמה לי שזו בקשה צנועה והוגנת לבקש נוכח העדרך המרסק את הלב. אני גם אאחל אותה לכל אותן משפחות חדשות שהצטרפו למשפחה האיומה הזו בה לא בחרנו.

נועמיק, בכל יום אנחנו נושאים תפילה לשובן של חברותייך ושל כלל החטופים ובכל יום אנחנו אומרים תודה לחברייך הלוחמים ולכלל החיילים ששומרים עלינו.

בתמונה, סתם חג. בנות דודות צמודות ואוהבות. תמימות.

השנה, הדו שלה נעלמה.

לפוסט בפייסבוק