אני כמעט תמיד אומרת כן למה שמגיע לפתחי.

נועמצ'וק, מאז שנעלמת...אני כמעט תמיד אומרת כן למה שמגיע לפתחי. ממילא הנהר זרק אותי

לקיבינימט, אז נדמה שמיותר להתנגד לו. ממילא נהר החיים ייקח אותי בקצב ובזרם שלו, ההתנגדות רק תעייף אותי וכוחותי דלים ממילא. הכן הזה פותח דלתות, מייצר חיבורים ומפגיש אותי עם אירועים שלא היה סיכוי בעולם הקודם שהייתי מגיעה אליהם.

גם למסע הזה יצאתי מהמקום הזה. לא כי אני אוהבת מסעות נשים, בטח לא מסעות נשים שכולות (כי מי רוצה להיות חלק מהקהילה הזו) ולא כי אני זקוקה להרפתקאות, אבל המילה מסע (שמסתתרת בה המילה סע) פגשה אותי. חשבתי לבדוק אם מסע ייצר (סע) תנועה בנפש שלי.

על כל פנים יצאנו למסע. חשבתי שיהיה נכון לבדוק עם עצמי במה אני משחררת אחיזה ובמה אני נאחזת, לבדוק איך מוציאים את כוסות התרעלה מהחיים (כעס, זעם, קנאה, שנאה) כי חוץ משהם יאכלו אותי מבפנים כלום לא ישתנה, לשאול את עצמי איך אני נמנעת או מצמצמת את הפגיעה והכאב של חץ מספר שתיים, שלוש ו- ונשארת עם חץ מספר 1, החץ הבלתי נמנע, המייסר בכאבו הבלתי נסבל (הבודהה החכם הסביר את זה יפה). היו לנו הרבה שיחות בינינו, מה אנחנו מעמיסים על עצמינו כי זה משרת משהו ובמה אנחנו משחררים אחיזה. מה שהיה (גם) קסום אצלך, שאם היית נתקעת סביב משהו, היית הולכת לטפל בעצמך. איזו תבונה ואומץ יש לנערה צעירה ללכת ולטפל בעצמה על דברים שנתקעו בסיסטם.

במסע הזה, כמו בחיים עצמם יש עלויות ומורדות, לפעמים נעים, לפעמים קשה, לפעמים מעצים, לפעמים מכווץ, לפעמים חונק לפעמים מרווח, לפעמים מצחיק לפעמים תהום.

אני נדרשת לתרגל חיים חדשים. במסע הזה אני מלקטת מחבורת נשים מקסימות דרכי התמודדות, תפיסות עולם, עמדות, הבנות ותובנות וגם בוחרת מה אני לא רוצה לעצמי. כבר הבנתי ילדה שלי שמאז שנעלמת...חו"ל זה לא חו"ל, נופים זה לא נופים, התפעמות זו לא התפעמות ושמחה היא לא שמחה. לא קל לקבל שהדבר שהכי אהבנו בעולם כמשפחה זה לטייל בעולם, וטיולים כבר לא מייצרים בי את אותן התחושות והחוויות. זו מציאות אחרת, מציאות שונה. לתרגל שאין מה לצפות כי זה לא מצליח להפעיל את אותה הפעולה וכדאי שאמצא דברים אחרים שמצליחים לעורר בי רגשות דהויים.

את יודעת נועמצ'וק, למסע הזה יש ערך גדול. המרחק מצליח לנתק מתלאות הארץ הקשה שלנו, להיות בתוך חבורת נשים שכולות מרגיש הכי טבעי בעולם. לא צריך לתת הסברים לכלום, כולן מבינות הכל בלי מילים. אנחנו לא נבהלות אחת מהשניה בתהומות ולא נבהלות כשיש רגעים טובים ומתוקים. הכל מרגיש ממש ממש טבעי וכולן ממש מקסימות. כולן ממש נאלצות להתמודד עם השיט הזה שנעלמתם לנו.

שולחת לך קצת תמונות מהפיליפינים, למרות שאני רוצה לקוות שממקום הימצאך הנופים יפים מאלו. ותכלס התמונות שלך הן הכי יפות שיש.

מחמל נפשי

אהבת חיי.

נשבעת לך שאת והאחים שלך יותר יפים מכל נוף שיש בעולם.

לפוסט בפייסבוק