אני צריכה סיפור.
נועמיק,
השבוע ישבנו מול איש בכיר מאוד עם חרבות על הכתפיים, קצת אחרי שהקשבתי לקלטות הקשר האיומות והמצמררות של הבוקר הארור ההוא. באותם רגעי קשר איומים רציתי שבולען יבלע אותי ויעלים אותי מכדור הארץ. לא רציתי לשמוע עוד מהתופת האיומה איתה התמודדתם.
בשיחה אמרתי לו - "אני צריכה סיפור*. כל הורה צריך את סיפור המוות המלא של הילד שלו. כדי להתחיל לעבד, אולי, את המוות הטרגי שלך אני צריכה סיפור מלא בלי חורים במסננת. אמנם נכון שמאז אנחנו, כל משפחה ומשפחה וקרן נויבך Keren Neubach אחת יצאנו למסע אישי ומחקרי אודות סיפור המוות שלכן, עדיין יש לי חורים בסיפור ומעת לעת החור הזה מטריף.לי את המוח ולוקח אותי ישירות לבוקר הנורא מכל.
הסתכלתי לו בעניים וביקשתי תחקיר נוקב, אמיץ, אמין, לא מטייח כזה שמראה לנו את כל תמונת הקרב בשטח ההשמדה - מוצב נחל עוז. כזה שידעו לענות לנו על כל השאלות וכזה שידע לספר לי שלב אחרי שלב עד שהבאנו אותך למנוחת עולמים. הסברתי לו שאני לא צריכה ומזמן עייפתי לחפש עדים באמצעות הרשת החברתית, לחפש מי אסף את הגופה ולאן ולהזמין עדים אלי הביתה כדי שיספרו לי. זה לא התפקיד שלי. עברו יותר מידי ימים מאז והגיע הזמן מזמן לשבת איתנו, לתת לנו את התמונה המלאה והמדויקת ככל הניתן ולאפשר לכן ולנו מעט מנוחה.
הוא הביט לנו בעיניים ואמר שמבטיח לנסות לעשות הכל. חובת ההוכחה עליו.
תשובה יפה ילדונת. כך הייתי מצפה לכל הפחות.
תראי ילדונת, בשבוע הקרוב המוני משפחות בישראל יקבלו את התחקיר אודות הילד.ה/משפחה שלהם. מאז היום ההוא אנחנו כועסים נורא על צה"ל...אבל בחיי שאני לא יודעת איך מעמידים כזה מערך עצום בו מציגים במשך שעות תחקירים להמוני משפחות בזמן שהתקשורת יושבת על העורק הראשי ומחכה להוציא ידיעות, בזמן שמשפחות במצב נפיץ ועלולות להתפרץ בכל רגע נתון. זה מערך עצום והרבה הרבה הרבה אנשים עסוקים בו. מעת לעת אני חמלה עליהם, הם רק בני אדם. הם בסה"כ בני אדם שעובדים סביב השעון עבורינו.
מה שכואב לי ממש שאינני יודעת דבר על רמת התחקירים בשב"כ. הרי המחדל המודיעיני לפני צה"ל חונה קודם כל ובראש ובראשונה אצל שב"כ אבל עליהם לא מדברים. נוח להם להמשיך להיות מחוץ לאור הזרקורים. לצערי, בארץ הזו כשלא מדברים על משהו יש נטייה לטייח, לכסתח ומה לא.
על חבורת הפושעים שממלאת את כנסת ישראל אני לא מדברת ולא מצפה.
רגע לפני שנפרדנו אמרתי לו שעברה שנה וחצי כמעט, ואף בכיר שהיה אחראי לכשלון האיום הזה לא הגיע לביקור, לא הסתכל לנו בעיניים, לא ביקש סליחה ולא סיפר מה היה החלק שלו בכישלון הנורא מכל. אף אחד. שאלתי אותו מה ניהיה מאיתנו, איזו מן חברה הפכנו להיות. א' ב' של כל האחראיים האלו הוא להגיע למשפחות וללות אותם. לקחת על עצמם פרויקטים לאומיים של הנצחה ולהיות צמוד צמוד עם המשפחות השכולות, להסתכל להן בלבן של העיניים ולהבין את גודל המחדל שיושב להם על הכתפיים. אף אחד לא היה מספיק אמיץ עד כה לעשות את הצעד הזה. הכל המשפחות עושות לבד. הכל בכוחות הדלים ממילא שיש להן.
הוא שוב הסתכל לי בעיניים. לכי תדעי ילדה, אולי קרה שם משהו בשיחה הזו. חובת ההוכחה עליו. הוכחות נמדדות במעשים, לא בדיבורים.
אנחנו לא ניהיה כשיציגו את התחקיר למשפחות. יציגו לנו אותו שבוע אחרי כולם.
שוב נתפרק ושוב נרכיב את עצמנו מחדש. זו הדינמיקה.
קשה מאוד להשיג קשב בעולם בו התסריטאי של העולם החליט להתעלל ביצורים החיים ולספק פה ראלטי לאומי מתמשך שסוחט לכולם את.הנשמה. אבל מלבד חטופים חיים ומתים ששבים אלינו, המוני משפחות יקבלו בשבוע הבא תחקירים ואולי אולי אולי, יהיה לכל אחד סיפור אותו יוכל להניח על מגירת ליבו. חתיכת סיפור.
ברוכים השבים לחטופים השבים היום. מחבקת אתכם ואת המשפחות שלכם. מחכה עד אחרון החטופים כי כולם כבר צריכים היו להיות בבית, מזמן.
ככה שלחתי אותך לשרת את המדינה. גאה ושמחה. ההמשך ידוע.
תגובות