אני רוצה לספר לך משהו נועמצ'וק שלי.

אני רוצה לספר לך משהו נועמצ'וק שלי. בזמן האחרון אני לא יודעת לשים על זה את האצבע או

לשיים את זה (לתת לזה שם) או להבין מה קורה איתי, אבל נדמה שאני יותר ויותר אבודה. תראי, זו איזו תחושה של אפתיות מוחלטת, חוסר אכפתיות, חוסר עניין, חולשה איומה, חוסר רצון לעשות משהו וכל דבר שאני נוגעת בו הוא מאוד מאוד מרוחק. מרוחק, כי אם אני מתקרבת לרגע אני מתקפלת התקפלות איומה בנבכי הנפש והבטן, אז אני מרחיקה מעלי את העולם.

ורגע חייבת להרחיב לך את נקודת המבט כדי שתעזרי לי להבין מה קורה, נוסף על מה שסיפרתי לך, ישנן הרבה מאוד שתיקות נועמצ'וק. אני מוצאת את עצמי פחות ופחות עם יכולת דיבור. הכל כואב, ופוצע כך שגם את הדיבור אני מרחיקה מעלי ככל שאני יכולה. לא בכוונה, זה פשוט קורה מעצמו כי כל אירוע כזה של דיבור דורש המון מאמץ, אז נדמה שאני משאירה כוח לכל השאר, ושותקת. לא מעט.

ויש את העניין הזה שאני לא יודעת. פתאום אני לא יודעת כלום. חשבתי כבר שהבנתי את החיים האלו ופתאום אני לא יודעת יותר. לא יודעת מה נכון ומה לא, איך להיות אמא לילדים חיים וגם איך להיות אמא לילדה מתה וזה מוביל אותי לשתיקות. שתיקות עמוקות. והתבוננות. עולה רחפן ולא פוגשת.

שאלתי בקבוצה אם זה רק אצלי או מוכר למישהו או כתוב באיזה ספר ולפתע גיליתי שרבים מהם כמוני בתקופה הזו. ההסבר שהם נתנו לי על כך הוא שהגוף עסוק כל כך הרבה זמן בהישרדות ובניסיונות למציאת דרך, שהוא מכבה את עצמו ולא מאפשר. הגוף תמיד ראשון. אם פעם הייתי יכולה להיאבק בגוף, לא לוותר לו בכזאת קלות היום לא ניתן להיאבק בו, מגנט כדור הארץ הרבה יותר חזק מכל מחשבה יוצרת מציאות וגם נדמה לי שאין בזה שום טעם. אם הוא אומר שעכשיו הוא זקוק להפסקה שלו אז הוא זקוק. אין מה להתווכח.

בכלל נועמצ'וק, הפסקתי להתווכח. כמעט לגמרי.

אתמול נועמיק, כמות המתים פירקה את חומת האפתיות. לא ידעתי את נפשי מרוב צער. לא יכולתי שלא לחשוב על המשפחות שעברו את הגיהינום הזה 331 יום ועכשיו מתחילים גיהנום חדש. לא ידעתי את נפשי על שלושת ההרוגים שנרצחו בבוקר ועוד 11 חיילים בשבוע החולף ואני מרגישה כל כך חסרת אונים שאני לא יכולה לעשות כלום כלום כלום למענם למרות שהלב שלי יוצא אליהם.

דם ועוד דם ועוד דם ועוד דם. זה מה שנגיש לאחים שלך? וזה לא נפסק נועם שלי. אין שום דרך ושום כיוון, יש ויתור מוחלט על כל ערך עליו חינכנו אותך, וזה נראה שהעם שלנו מסוכסך בצורה איומה וכואבת. בעצם על מה ולמה? למה לריב פנימה כשיש כל כך הרבה אויבים מבחוץ? וכשהמחשבות האלו לא נותנות מנוח, דופקת אישה מיוחדת בדלת, הגיעה מלוד, באה לתת חיבוק. הביאה ספר שירה ומכתב, סיפרה שנכנסת לה ללב והגיעה לחבק אותנו עם העיניים הטובות שלה. יש מצב שהדעות שלנו שונות, אני לא יודעת, אבל הלבבות שלנו קשורים עמוק בלי להכיר. והאישה המיוחדת הזו, שבאה לחבק עם העיניים הטובות שלה, עזבה את יומה העמוס (אני בטוחה) על מנת להיות ולהניח יד על הכתף ביום הקשה הזה. חתיכת אומץ ולב צריך לזה. היא היתה לי להשראה. וכשאני מספרת לך ילדה שלי שהעם הזה הוא פלא, לזה אני מתכוונת.

ואת יודעת מה אני לא מבינה? איך בכל זאת יש עדיין אנשים בעם הזה שהולכים אחרי הנהגה שמוכיחה פעם אחרי פעם אחרי פעם את כישלונה. העם מוכיח את גדולתו לתפארת, עם שהוא נס אל מול הנהגה המובילה אותנו לגיהינום, ואנחנו עדיין רבים. במקום לפרק את החיבור הקדוש: ממשלה/כנסת – תקשורת ולהתחיל הכל מהתחלה, לתת לעם הזה לעבוד לבד, אנחנו נלחמים אחד בשני. אומרת לך נועמיק, העם הזה לא צריך דבר מלבד עצמו. הוא יודע לעבוד לבד ולתפארת. הוא לא צריך שמישהו ינהיג אותו הוא פשוט ממנה לעצמו כמה אחראיים ורץ. העם הזה גם יודע לנחם ולאחד ולרפא אז על מה לריב? יש כל כך הרבה דרכים אחרות וחדשות.

אבל מה זה משנה כל מה שאני אומרת לעצמי, הרי מימלא ניפול על אוזניים ערלות, והאפתיות תמשיך לעטוף אותי עד שתתפוגג לה לאיטה, כמו כל דבר שהולך ובא ומקבל צורה ואז משנה צורה שוב ושוב ב 11 חודשים הללו. אבל היי נועמיק, מסתבר שאני לא לבד, כי עוד כמה בקבוצה סיפרו שגם אצלם האפתיות השתלטה.

רק דבר אחד לא השתנה ולא משתנה ולא ישתנה – שאת אינך. ואת אהובת ליבי הנצחית.

ואני מדמיינת את שתינו על קפה בגינה, את מסתכלת סביב, סוקרת את המצב מפעילה את גלגלי המוח ומאוד מהר מתאפסת ומכיילת כיון ודרך.

לפוסט בפייסבוק