את יודעת נועמצו'ק?
את יודעת נועמצו'ק, אני זוכרת היטב את הנסיעה ההיא על כביש 5, בוכה את נשמתי ועוברת מבכי
לרקיעות הגה (זה ידוע ומוכר מאוד אצל שכולים), עסוקה כל כולי ביגון שלי עד הרגע בו צלצל הטלפון שחיכיתי לו. מעבר השני של הקו היתה אמא שכולה 15 שנה. תאמנו שיחה בינינו, הפעם עניתי. היא אמא ידועה כזו, שהרבה מכירים, הקימה מפעל מרגש לאורה של בתה המתה. רציתי לדבר איתה על המפעל ועל הקמתו, אבל השיחה זחלה רק למקום אחד, דיברנו עליכן, על הבת המתה שלה ועלייך.
את יודעת אדוה היא אמרה לי. 3 שנים תכננתי לקפוץ מהמגדל. עשינו תורות ברצונות שלנו, פעם אני, פעם בעלי – מתכננים את הקפיצה. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא קופצים כי יש לנו כאן עוד ילד ואחרי שסופית החלטנו לא לקפוץ, התחלתי 2 פעולות לעשות – להעסיק את עצמי מבוקר עד ליל, ממש להתיש את עצמי כדי שאוכל לישון ובו זמנית להגיד לעצמי במנטרה ובלופים שקיבלתי אותה במתנה רק ל 25 שנה ועוד ניפגש.
לא האמנתי בזה, לא חשבתי ככה, אבל כל היום הייתי אומרת לעצמי שעוד ניפגש. זה הדבר היחיד שהחזיק אותי. אלו 2 העצות הכי טובות שאני יכולה לתת לך ממרום שנותיי – תעסיקי את עצמך כל כך עד כדי שתוכלי ליפול בערב למיטה ולישון, ותעסקי בקבלת המציאות. אין מה להתווכח עם החיים, זה לא יעזור.
אני לא יודעת אם זו את נועמצ'וק, אני או השיחה ההיא, כבר לא יודעת איפה כל אחת מאיתנו מתחילה והשניה נגמרת, אבל אני חושבת נועמיק שלא הרבה זמן אחרי התחלתי לנוע סחור סחור, נעה ונדה בין פרויקטים, מיזמים, כתבות, הקלטות, עמותה, קריאה, למידה, אנשים ומה לא. כל כך הרבה חדש בעולם מרוסק. בו זמנית להתרוצצות שלי, אני מרגישה אותך מתרוצצת. בדיוק כמו בחייך רק בטורבו בריבוע, כאילו הגברת קצב; נעה ונדה, מפעילה המון אנשים, נכנסת לכיסים וללב של כל כך הרבה אנשים ומניעה אחרים לפעולה של ממש.
בכנות ילדה שלי, התעייפתי ממש. הגוף שלי כבר לא הולך לישון בבכי ומתעורר בבעטה הוא הולך לישון בעצב ומתעורר עם מועקה, הסוללה על אחוז אחד, העולם ממשיך לנוע בלי לעצור, ואני רק רוצה לרדת.
בחייך הייתי צופה בך ומשתאה מאיפה האנרגיות לרוץ מדבר לדבר, מה זה שפע גרגירי הרימון שיש בך עם עיניים גדולות בורקות לבלוע עוד ועוד מהעולם, ובמותך הגברת קצב. איך אני יודעת תשאלי, כי המון אנשים מגיעים אלי בפרטי דרכך ומפעילים גם אותי. ויש בזה המון חן ויופי וקסם משל עצמו, אבל כמו כל דבר שהבנתי בשנה הזו, הוא גם וגם. גם חן ויופי וגם מעייף וקשה קיצוני. ממלא ומורקן בו זמנית.
נדמה שהגוף זועק לקחת הפוגה נועמצ'וק. לא בטוח שהעצה היתה טובה. אולי היא היתה טובה לפרקים. (לך אין הפוגה שם? איך זה עובד אצלכם?) ניקח הפוגה, נראה לאן הנהר יוביל. אין מה להתווכח עם החיים.
בינתיים אניח כאן דברים שקרו בזמן ההתרוצצות. אל תשאלי אותי איך הם קרו, אבל הם קרו ואני אניח אותם ואתכנס לשתיקה. זה מה שהגוף צריך עכשיו.
מקובל נועמצ'וק?
בינתיים מניחה. ושותקת.
החיטה צומחת שוב?
תודה לגלית אקרמן ואיריס יוגב על העיניים החכמות שלהן ותבונת הלב, שהזמינו אותי לדבר על הדברים הקשים באמת.
תגובות