אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזו בשנה?
מאיר שלו בספרו "עשו" מנסח הכי טוב שיש:
"אתה יודע כמה ימי זיכרון יש למשפחה כזו בשנה? יום הזכרון של המדינה, ויום הזכרון של החטיבה, ויום הזכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם לרגע. והימי זכרון שלי? מה אתם? היום שבו היא נולדה, והיום שבו היא נפלה, והיום שבו ראיתי אותה בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזכרון בו אתה עובר על יד עץ בו היא נפלה ממנו כשהיתה בת שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד איתה בכיתה אחת ושניית זכרון בגלל מישהי בלונדינית כמוה? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זו גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגלעד פה וגלעד שם והלוח זכרון בבית הספר. וחוץ מזה יש את המקום ששם היא נהרגה, שבארץ הזאת אף פעם לא רחוק מידי מהבית, והמקום שלה ליד השולחן...."
וגם השבוע הם באו, נערות ונערים יפים ויפות, נאבים להפליא. עוד יום זכרון, והשבעה לא נגמרת וככה בראשון עם קבוצת ההורים השבורים, אבל המבינים! ובשני, ובשלישי משרד הבטחון ובחמישי אור למשפחות ובשישי צעדה לזכרן. ואני בכלל שונאת צעדות לזכר. אוהבת לטייל, בלי שיזכירו לי. ואלו החיים החדשים שלנו נכון לעכשיו.
ואני נרגשת מזה בצורה בלתי רגילה ושונאת את זה ממש בו זמנית ולא יכולה בלי זה ולא יכולה עם זה והדופק עולה ויורד ושורף בחזה. ובכל מפגש כזה אני שמחה שמספרים לי עוד על נועם שלי וגם שבורה מזה, וגם מודה על הקשר הקרוב שהיה לנו כי כמעט לא מחדשים לי ואז לוקח לי שעות של התאוששות וככה רכבת ההרים שלנו צובעת לנו את היום ואת הלילה, את השבוע ואת החודשים והכל קורה ממש בד בבד, גם וגם, כל הזמן.
ימי זכרון,
סביב השעון,
אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם.
ואני בינתיים לא מבינה מה אני קשורה לאירוע ואיך נקלעתי למצב.
כשהקריאו לי את הטקסט של מאיר שלו, לא הבנתי עד הסוף את נכונתו, עד שכעת העצמות שלי מבינות.
תגובות