אתמול כתבתי עלייך וזה הרגיש לי לא מתאים.
את יודעת ילדה, אתמול כתבתי עלייך וזה הרגיש לי לא מתאים, הגוף לא אהב את הרעיון, כנראה שגם
את לא אהבת את הרעיון כי סימנת לי, ממיש - מה זו הפומביות הזו, אז היום חוזרת אלייך. ככה זה יותר סביר. לדבר אלייך, לכתוב לך ולשוחח איתך. ממילא אני עושה את זה רוב היום, אז לפחות בחלקו אכתוב את השיחות שלנו שמתרוצצות לי בראש.
תראי, על ערך החברות הזה שלך אני יכולה לספר 7 ימים ברצף בלי להפסיק. את גם לבטח זוכרת שתמיד כאמא שלך אמרתי לך שאסור לנו להתבלבל בתפקידים כי אני לעולם אהיה אמא שלך ולא חברה שלך, אבל לפעמים, כשראיתי איזו מן חברה משקיענית על את, שאלתי אותך בחצי חיוך אם אפשר להיות חברה שלך? הייתי רואה את כמות הפתקים ומכתבי האהבה שהיית כותבת לחברים שלך ונדהמתי מזה. לא סתם כתבת להם פתקים, חיפשת את החוזקה שלהם ואת מה את אוהבת בהם ואת זה דאגת להדגיש. לסמן להם במרקר צהוב זוהר שידעו טוב טוב במה הם כל כך מיוחדים. ומי שזכה לקבל ממך פתק או פתקים כאלו זכה לכל החיים. זה משהו שלא יכול לעזוב. זה עוטף בתלית לתמיד, מן רשת כזו שתלווה. מכתבי אהבה מנועמיק.
תראי נועמצוק, הסיפור הזה של להחזיק חיים בזמן שאת אינך הוא אוקסימורון לא פתיר. ובניסיון להבין מה נסגר איתי כי אני בעצמי לא מכירה את עצמי כבר, הדרך האפשרית עבורי להחזיק חיים כרגע זה להפיץ את האור שלך בעולם. תקראי לזה צורת עיבוד, תקראי לזה טרללי, תקראי לזה הנצחה, הנכחה, תקראי לזה מסע חיים, תקראי לזה התחלה חדשה – לא יודעת לשיים את זה עדיין, רק יודעת להגיד לך שכרגע זה מה שמחזיק אותי וזה קורה מעצמו. זה חזק ממני והסיפור שאני מנסה לספר לעצמי כרגע הוא שאת כמו סביון. הגם שהוא מת, זרעיו מופצים ברוח. רחוק רחוק ויפה יפה ומשהו צומח מחדש. דומה ושונה, אבל צומח. וגם לא נגמר, כי הסביון לא נגמר, הוא משנה צורה.
אז ערכת הקלפים הזו נוצרה מהשילוב המנצח בין הערכים הכל כך עוצמתיים בך לבין המעשיות שחיית לפיה. היכולת הזו לתרגם מחשבה למעשה היתה סימן ההיכר שלך. פשוט היית עושה. לפעמים היית מתלוננת על כך, אבל לרוב עשית. ועשית. ועשית. ועשית. ועשית – בכל כך הרבה ערוצים ועולמות, מדלגת מדבר לדבר.
אז מה הרעיון המרכזי העומד מאחורי? לא יצא לך כמעט להכיר את סבתא שלך, אבל סבתא שלך לימדה את כולנו מהו מעשר. היא אגב, גם היתה אשת מעשה וזה היה מרגש לראות לכמה אנשים האישה הזו דאגה בימים שעוד היתה בריאה. מפעל. אני מקווה שיוצא לכן שם למעלה להתחבר ולהכיר כי היא נפרדה מאיתנו שהיית קטנה מידי.
ממנה למדתי שמעשים טובים עושים כל השנה, כל הזמן. לא רק ב"ביום המעשים הטובים" אלא כל שבוע. וכשפיתחנו את הערכה אמרה לי אלה המקסימה, אני רוצה מעשים קטנים קטנים, כאלו שילמדו את הילד שלי בגן להסתכל על האחר ולהגיש לו יד לעזרה כשהוא צריך או אפילו יותר קטן מזה, שרק יראה אותו וידרוש בשלומו.
אגב ילדונת, את יודעת מי כתב את המעשים? ילדי הקיבוץ. לא גילתי להם במה מדובר, אבל שאלתי אותם מה תיהיו מוכנים לעשות למען החברים שלכם, המשפחה שלכם והקהילה שלכם. המדריכים המקסימים שלהם אספו תשובות וכך נולדו 52 קלפים – בדיוק כמספר שבועות השנה. כי כל שבוע עושים מעשה אחד טוב, "קטן", אבל גדול. כל שבוע. ועל הדרך, מטמיעים אותך בלב ובכיסים ורגע מתרגלים תודעת האחר.
אתמול ראיתי את זה בלייב - כשאח שלך הכין עוגיות לנויקי שחזרה מהמכינה והיתה תשושה מעייפות והוא הפתיע אותה עם עוגיות מתוקות ומושקעות כאלו, עברו זה היה כלום להכין, ועבורה זה היה עולם שלם.
ילדונת, אני יודעת שקשה להתמיד. אבל זה משתלם. ואת אלופת האלופות בהתמדה. גם כשקשה ולא פשוט.
איך זה עובד?
# למשפחות – במוצש, כשעושים הבדלה, דתית או חילונית או כל הבדלה בין סוף השבוע לתחילתו של אחד חדש, בוחרים קלף אחד וממשים את הכתוב במהלך השבוע. בסוף השבוע משתפים/מראים למשפחה את עשיית הטוב.
# למורים/מחנכים/מדריכים – מבקשים מילד.ה לבחור קלף ביום ראשון בשבוע אותו עליו.ה לממש לאורך השבוע ולהציג לכולם בסוף השבוע.
קל, פשוט ולא דורש הרבה חוץ ממחשבה ורצון טוב.
ממש בקרוב יהיה למכירה.
כל ההכנסות הנן תרומה לעמותה בדרכי נועם.
בואי נראה לאן הזרעים יעופו ילדונת.
תגובות