באשר היית הולכת, נלך.

נועם שבת.

באשר היית הולכת, נלך.

לא מזמן אמרתי למיכ אהובתי שיש לי תחושה שאני קצת קצת קצת מתחילה אולי להבין את הבן המתוק והאוטיסט שלה. מה, ספרי מה את מבינה? פתחתי בהתנצלות והסברתי שכמובן לעולם לא אדע מה הוא חש כי מי אני, אבל מאז שהעולם הפך לגדול עלי עם כל הגירויים המטרגטים שבו, יוצא שכבר הרבה מאוד זמן אני מפתחת כל מיני טכניקות מיסוך עצמי. כשהילד המתוק והאוטיסט שלה פוגש גירוי חזק מידי אז פעמים רבות הוא מוציא קולות לא מובנים ואני בשונה ממנו אמנם לא מוציאה קולות, אבל עוטה על עצמי אוזניות שקופות, כאלו שאף אחד לא רואה ולא מבין ובתוכי נאטמת וממסכת.

זה נורא קשה הקולות האלו שהוא מוציא אמרה, ובתמורה עניתי שהעולם כנראה נורא קשה לו ודווקא אז נראה לי שהוא צריך חיבוק,

עם הזמן הבנתי שאני חייבת את טכניקות המיסוך האלו כי את החלופה אני כבר מכירה – בכי, כאבי פנטום וירידה לשול. זה לא שאני לא בעד, הכי בעד פשוט כל יום כמה פעמים ביום לרדת לשול זה חתיכת דבר, אז לאט לאט מתפתחות טכניקות מיסוך בניסיון רגע להתהלך בין הכדורים במטווח החיים.

על כל פנים ילדונת אנחנו בחודש סיומי השנה, חתיכת מיסוך נדרש לדבר הזה, הכנות נפשיות רציניות מאוד – אחותך תסיים את המכינה רגע לפני הצבא, והקטנטונת תסיים את היסודי ותעלה לתיכון, ואת שוב, גם השנה לא תסיימי דבר. את הפכת לנצח – אין התחלות, אין סיומות, אין תעודות, אין טקסים, אין נסיעות לחול, אין קורסים, אין תכנונים קדימה, אין חיבוקים ואין הפוגות – יש רק געגוע וכאב בלתי בלתי אפשריים, יומיומיים ונצח.

בסיומות שהן משמעותיות כאלו, לא רק מעברי כיתה יש הרבה הכנות מוקדמות – קליפ הורים, מכתבי סיום, מתנות, בגדים – האאמ-אמא של הנ"ט (נועם טריגר).

המשוואה כבר מוכרת. יותר שמחות של המתוקים=יותר כאב, יותר הצלחות שלהם=יותר פספוס, יותר גאווה על הקיימים = יותר כאב על היעלמותך. השמחה והכאב, הגאווה והגעגוע גרים בשכנות, באותה קומה, בלי דלתות הפרדה -מגורים משותפים.

כך מצאנו את עצמנו אתמול מתחילים את הבוקר בצילומי קליפ הורים לקטנה (מיסוך, מיסוך רק יובי, רק יובי, רק יובי) ונוסעים משם לטקס עשור למכינת בארי (מיסוך מיסוך מיסוך מיסוך). זו דילמה גדולה אם להגיע או לא אבל בסופו של דבר הדילמה נפתרת בשניות כי לאן שאת היית הולכת, אנחנו הולכים לייצג אותך. באשר היית הולכת, נלך.

כשפנינו שמאלה לבית ברל ראיתי את אבא מתחיל להתכווץ לאט לאט, שוב שואל את עצמו לשם מה כל הכאבים האלו, למה אנחנו עושים את זה לעצמינו, אבל אז, אחרי פרץ הדמעות ולאחריהם החיבוקים המוחצים, החיבוק החם, המחשבה עלינו ועל המשפחה של נדב כהן ז"ל בוגר המכינה remember_nadav_cohem, על כך שלא שכחו, שהזמינו, שדאגו לנו, שדאגו להזכיר שוב ושוב, שאת ונדב בלב שלהם לנצח, על כך שאת ונדב הפכתם להם למצפן ולמורי דרך, העבירו את הלב מהדואב לאוהב וזה חתיכת מעבר לב לעשות והם הצליחו ילדתי אהובתי, מחמל נפשי הנצחי.

רגע לפני הסיום, למרות שלא תכננתי לדבר כלל וכלל, לא יכולתי שלא כי פשוט הרגשתי שאת לוחשת לי אמא קומי קומי, ושיתפתי שלעמוד שם זה בלתי אפשרי וממש בו זמנית זה אפשרי כי הנה אני עומדת מולם, וזה הדהים אותי ששתי המשפחות בחרו לעסוק בחינוך אחרי המוות שלכם – משפחת כהן שהקימה את #מכינתנדב על שמו ואנחנו את #המרכזלשירותציבורי על שמך וביקשתי מהם שאם אתם המצפן, אז שיבחרו להיות אזרחים מעורבים ולקחת חלק מבניית המדינה הזו שכל כך זקוקה לאנשים ראויים ללכת אחריהם. ואמנם הפכת לנצח, אבל רוחך שורה בכל מקום. והודיתי להם ואהבתי אותם.

ובתור לחיבוקים בסוף, הצעירים היפים האלו הודו לא רק על המילים שלי-שלך אלא גם לאנ"ע על הפודקאסט

#מתיםעליהם וביקשו שלא נפסיק כי הם ממש מחכים מיום שני ליום שני לפרק חדש, וזה כל כך עוזר להם כשהם מדברים עם ההורים של החברים שלהם שמתו – ונדהמתי כתמיד שהצעירים האלו מקשיבים, והתרגשתי מהם, ולאורך שוב הבנתי שאנחנו עושים משהו משמעותי.

באשר היית הולכת, נלך.

הזמן עצר מלכת..כי איתך לא יהיו לנו תמונות מסיום פרק בחיים.

תמונה אחרונה מסיום מכינה בדיוק לפני 3 שנים.

לפוסט בפייסבוק