בואי נרים פסטיבל Tea Time.

נועמצו'ק, לפני חודשים ארוכים גילי התקשרה והציעה, בואי נרים פסטיבל Tea Time לזכרן. מה?

שאלתי. היא החלה לספר באריכות את סיפור ה- Tea Time של תצפיתניות נחל עוז. לא הכרתי אותו, וגם לא היה לי מושג אם יצא לך להיות בו, זה ששחף ניסני ארגנה לשחרורה וקראה לו בשם הלא נתפס – The last Disko. לא היו בי את הכוחות אז ללכת לבדוק בנייד שלך אם יש לך תמונה מאותו ערב וגם ידעתי שבאותן השעות היית בחפיפה, אבל גילי אמרה שהיית.

בואי נרים פסטיבל אמרה לי, כמו פסטיבל תמר, כמו פסטיבל אידינגב, פסטיבל - שיזכרו אותן צעירות, יפות, רוקדות וחוגגות את החיים. בואי נלך על הזאפות ונעלה במקביל בכל הארץ.

גילי את שומעת מה את אומרת? מה זאפות, רגוע רגוע, אנחנו בקושי מצליחות להגיד כמה מילים, את רוצה פסיטבל שירוץ בכל הארץ? רוצה, שיהיה אחד כזה, כל שנה, בסופ"ש האחרון של חודש אוקטובר, פסטיבל לאורן ולזכרן, אבל צודקת, מתחילים בקטן. אני תיקנתי אותה ואמרתי שמתחילים בצעד. זה היה שיר ההמנון שלך נועמיק:

זה מתחיל בצעד / עדי אברהמי.

הדבקת את כל המכינה בשיר הזה ומאז כל פעם שמשהו נראה לי גדול ומפחיד, שזה בערך כל יום, אני חוזרת אלייך ואומרת לעצמי שזה מתחיל בצעד.

כמה ימים אחרי כבר בדקנו עם מיכל Michal Glass האהובה אם אולם המופעים בגבעת ברנר פנוי ב- 31.10-1.11 ונפגשנו עם אביטל Avital Eco ברנרוק אצלנו בסלון. אביטל נכנסה בחשש אל מול מה שהיא עומדת לפגוש, בכל זאת שתי אימהות שבורות יחכו לה מאחורי דלת ואולי כדי למלא את ליבנו הביאה עציץ יפה של יהודי נודד, ניסתה בטוב ליבה שמשהו יעשה לנו טוב על הלב.

אצלינו היהודי נודד פורח וגדל ליד התמונה שלך ואצל יעלי הוא נשתל בקבר שלה. בשני המקרים היהודי עדיין נודד ופורח ורק אנחנו מתכלים לנו אל מול פלאי הטבע.

כשאביטל יצאה הסתכלנו אחת על השניה ואמרנו, מה, פסטיבל? אנחנו באמת מתניעות את זה? באמת. כמו נחיל דבורים שכל אחת יודעת את תפקידה הצטרפו לצוות הזה אמהות שבורות ואחות מופלאה אחת שהבנות שלהן אחזו ידיים בדרכן לעולם הבא ועוד חבורת מתנדבים שהם פלא – מפיק, מפיקה, מעצבת, עורכת וידאו, קופירייטרית וכריאוגרפית על. וככה עם טונות של רגישות וחכמה הצוות הזה לקח את המקל ובעוד שבועיים ניפגש על הבמה, בדיוק כמו בשיחה ההיא כשגילי רצתה פסטיבל.

בינתיים הלכתי לנייד שלך, חיפשתי אם היית שם וראיתי בעיקר אותך, את נעמה ולירי, צמודות צמודות, תמונות של חברות טובות עיניים, נחושות לאתגר, חוששות לקראתו, מלאות באהבת הארץ וגם תמונה אחת מה- TEA TIME האחרון – THE LAST DISKO. היית שם ולא הספקת לספר לי על כך.

לפני כמה ימים אמרתי לאבא, שהרמתי כמה הפקות בחיים שלי...אבל כזה עוד לא היה לי. כזה שיתוף פעולה וכל כך הרבה אהבה שנשזרת כאן, הכל כדי שמשהו יעזור לנו, יסייע לנו, יאחז בנו, יבנו אותנו – כזאת אהבה בהפקה אחת, עוד לא ראיתי.

אחרי שסיימנו עם אזכרת השנה, ה- 7.10 ועוד כמה אזכרות קיבלתי פיק ברכיים. הותשתי סופית מלראות מוות וכאב מול העיניים, תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי למה למה למה למה עשינו את זה לעצמנו, למה שוב ושוב ושוב, האוויר שוב נתקע בקנה והמגהץ בער על החזה, אבל כנראה שעדיין אנחנו לא מצליחות בלי שוב ושוב ושוב, כי בעולם החדש אין בו רק או רק אלא כנראה לתמיד יהיה בו גם וגם.

למרות שאנחנו כל היום מודות לצוות המופלא שעוטף אותנו שהם פלא, אני רוצה להניח את התודות עכשיו (כמו חתונה הפוכה) כי מי יודע מה יהיה היום בערב?

תודות על הרגישות, הכישרון והמקצועיות לאורך הדרך הארוכה הזו בה הם רואים אימהות ואחות שבורות מעבר למסך הזום ולא נבהלים, מדברים רגיל, מושכים קדימה, מורידים מאתנו את מה שהם יכולים ומשאירים לנו רק את מה שחייבים.

אמנם הכרטיסים אזלו, אבל הפסטיבל הראשון יצא לדרך, התשתית עומדת, התרומות עדיין נדרשות ובשנה הבאה כבר לא יצטרכו אותנו. יהיה שם מיצג וסרטים ודוכני מזון והרבה דברים מרגשים חוץ משלמה ארצי, עילי בוטנר ורועי בר נתן שיספרו את הסיפור היפיפה של הבנות שלנו.

לאורן ולזכרן.

לשיר את קולן.

תודה

עכשיו, לפני ותוכדי.

כי מי יודע מה יקרה היום בערב?

לפוסט בפייסבוק