בכלל לא הייתי מגיעה לבית הספר כשהיית.

נועמיק,

בכלל לא הייתי מגיעה לבית הספר כשהיית. לא באמת ידעתי מי המורים שלך רק מעת לעת בשיחות

הורים. כשהייתי פותחת את המשוב לאשר טיולים הייתי מגלה את כמות המאיות הלא נגמרת שאספת ולא הבנתי מה זו התופעה הזו של 100, 100, 100, 100..זה היה לי מאוד מוזר. וזהו.

מאז שהלכת אני פוסעת לא מעט על האבנים המשולבות בבית הספר. מגיעה, נושמת את הנוער שנותנים לי קצת אוויר, בו זמנית מתכווצת כשאני רואה אותם ומתהלכת במקום שהיית ממנו חלק. ממש הרגשת שייכת. איזו מן תלמידת תיכון מרגישה שייכת?

אהבת ללמוד ואהבת במיוחד את כיתת משיבי רוח. אהבת להרחיב רוח.

חזרנו השבוע לתיכון. לאותם תלמידי משיבי רוח. אלו שמעניין אותם אזרחות והיסטוריה, חברה וממשל, פוליטיקה ומגדר ובילינו איתם יום שלם בסמינר -

"בדרכי נועם - מנהיגות ציבורית משרתת".

רבים מהם הכירו אותך, בטח ובטח את האחים שלך ועדיין ההתרגשות והדמעות היו בשיא. לראות תלמידי י-י"ב בוכים, נרגשים, כואבים וגם מלאי תקווה וחזון זה מפרק ומרכיב אותי בו זמנית. ככה היה.

הם שמעו עלייך, אודותייך, קורותיך, על כיבוש מוצב נחל עוז ועל החלומות הגדולים שנגזו. על זה שראית שהמדינה הזו צריכה תיקון ועל זה שרצית לשרת את המדינה. על זה שמי שאוחז היום בתפקידי מפתח לא ראוי לעם הפלא הזה וחייב מזמן ללכת הביתה.

הם בדקו עם עצמם מה ה"למה" שלהם והקשיבו לדפנה, מנכ"לית עיריית נס ציונה, למה היא בחרה בשירות הציבורי וכמה השפעה יש לה בתפקידים ציבוריים. לא בטוחה שלפני השיחה הם הבינו את הקשר בין ניקיון הרחובות והנוי לבין מי האחראי לטפל בכך.

אין ברירה ילדונת, נצטרך לחרוש את הארץ, כי הארץ צריכה תיקון. את היית צעירה מידי להבין את ואני הולכת לאורך.

הילדים מחבקים אותנו חזק. זה חשוב גם ללב שלהם באובדן התהומי הזה ויחד איתם אנחנו במסע לעבר משמעות, לעבר מה אני עושה עבור האחר, עבור המדינה.

הם דור אמיץ, מוסרי, חזק, נחוש, מבחין בין טוב לרע, רודפי צדק.

אני בונה עליהם. את לא כאן, אז אין להם ברירה, הם חייבים להוביל, להנהיג ולהשפיע.

נ.ב. אני לגמרי מבינה למה הרגשת שייכת לתיכון. איציק Itsik Hulday וצוות המורים המדהים שלו הם נכסים אמתיים.

אחד הדברים הכי הכי חשובים למשפחות שיודעות את התוצאה הסופית שהיא תוצאת המוות, הוא שהאהובים שלהם סבלו מה שפחות לפני המעבר לעולם הבא. מתפללת חזק עבור כל החללים השבים אלנו שסבלתם מה שפחות.

ברוכים השבים אלינו. נוחו על משכבכם בשלום. מחבקת את משפחתויכם בצער הכאב.

ת.נ.צב.ה.

לפוסט בפייסבוק