בלי חרטות.

לפחות דבר אחד נחסך ממני. אין בי חרטות או רגשות אשם על גידולה. במבט לאחור הייתי עושה הכל בדיוק אותו דבר. מאפשרת לה לחיות בעוצמה, במקצבים גבוהים, לא לוותר על כלום ממה שרצתה, מהלוזים הלא נגמרים שלה, מהקפיצה ממקום למקום, מהקשר הקרוב איתה, מהריבים העוצמתיים איתה, מהיכולת לבקש סליחה, מלדאוג לה, מלנשום אותה קרוב ולנשנש אותה 19 שנה וחודשיים. כנראה שמשהו במנטרה של מימוש החיים שחייתי לפיו דבק בי ובה וככה היא חייתה. לפחות דבר אחד נחסך ממני וזה שאין בי חרטות על העבר.

כל שנותר הוא להתאבל על ההווה והעתיד, שבבדיקה סטטיסטית בלבד (כי מה משנה הסטטיסטיקה ) זה עוד הרבה מאוד שנים לחיות בכאב ובצער בלתי נסבלים ולחיות כל יום את פספוס ההווה המתהווה, הבועט, הצעיר והחיי אל מול עיני ואת האין עתיד.

ובתוך כל זה צוותים שלמים, תאוריות פסיכלוגיות, ההיסטוריה של האנושות, שירים ששולחים לך ועוד מספרים לך שכדאי לך להתחיל לחפש תקווה. כמעט מגוחך נוכח הפסקה הקודמת.

בלי חרטות

עם תהום של געגוע.

זה ההווה המתהווה הבלתי נסבל.

מחכה לשובם של החיילים, החטופים והחלמתם של הפצועים.

לפוסט בפיייסבוק