בסיס נחל עוז.

נועמצ'וק,

אתמול ביקרתי בגיא ההריגה, בסיס נחל עוז. המקום בו רצחו אותך באכזריות (כתחביב) ולא באו להציל אותך (ויכלו). עם מדים, כלי נשק מתקדמים ותיק מבצע ללקק את האצבעות כמו הצבא הטוב בעולם (ולא בכפכפים ומקלות).

הגענו עם מצטייני שנה ב' מבית הספר לממשל ודיפלומטיה מאוניברסיטת רייכמן שנבחרו לעבור תוכנית בונוס על עצם הצטיינותם - בדרכי נועם - מנהיגות ציבורית משרתת.

בחרנו לקיים את מפגש הסיום של התוכנית בגיא ההריגה, כי אין טוב כמו מראה עיניים וריח נחיריים, למרות הקושי הרב, ובתום הסיור הסטודנטים הפיקו טקס לזכרן של כל חבורת הבנות הנפלאות האלו שעזבו אותנו באכזריות שהדעת לא יכולה לתפוס. טקס מרטיט לב.

כשאני מגיעה לשם, כבר בחניה את מצטרפת אלי. מתיישבת לי על הכתף כאילו יודעת שכאן לא כדאי להשאיר אותי לבד. כמו טייס אוטמטי רגלי מוליכות אותי למיגונית המוות ואני נעמדת בדיוק באותה נקודה בה רצחו אותך, מנסה לדמיין את השעות האחרונות של מותך. מנסה לשלוח לך אהבה ובעיקר בעיקר מבקשת סליחה. שוב סליחה. סליחה שלא יצאתי מהבית בניסיון להציל אותך, סליחה שאפשרתי לך להגיע למקום הארור הזה, סליחה שכל כך רצית להגיע לנחל עוז ואני לא עצרתי לרגע להבין את המשמעות שמדובר בשטח השמדה 780 מטר מהגבול. סליחה שחשבתי שצה"ל יודע להגן. אני עומדת שם בכל פעם מחדש מיוסרת, כואבת, נלחמת בלא רציונלי ומנסה לשלוח אלייך פולסים של אהבה, שלפחות עכשיו איפה שאת לא נמצאת תיהיי מוקפת אהבה, שלא כמו בשעותייך האחרונות מול הרשע הטהור.

הפעם את לא מוותרת לי ובת קול שלך מדברת איתי ואומרת אמא, את חייבת לשחרר אחיזה. הגיע הזמן. את לא יכולה להמשיך לייסר את עצמך ככה על מה שממילא לא היה בשליטתך ולא יכולת להשפיע עליו. אם היית יוצאת מהבית הסיכוי שהיית חוזרת בחיים היה שואף לאפס והסיכוי שהיית מצילה אותי היה עוד יותר נמוך. את מתיישבת לידי, במקום שאני מדליקה נירות, אני אוחזת בידך הקטנה, אני מוחצת אותך בחיבוק ואת ממתינה שארגע, שהדמעות יירגעו, שהקול יפסיק לרעוד. כשאני קצת נרגעת, את אומרת זהו אמא, מכאן תמשיכי לבד. חכי עוד רגע אני מבקשת, עוד רגע אחד....יש לי עוד דברים לעשות אמא, אני אבוא לביקור בפעם אחרת, עכשיו את צריכה להיות איתם, לעמוד זקופה ולספר סיפור אמא.

בקול רועד ובמחשבות מתרוצצות, התחלתי שוב, לספר את הסיפור. הפעם, בנקודת המוות שלך לקבוצת סטודנטים נפלאים, רגישים, מיוחדים, מפעמים.

נועם שלי, יש מלחמה מפחידה בעזה. כמה כוחות, כמה חיילים, כמה הקרבה. אין לי מספיק מילים לתאר איך אני מסירה בפני כולם את הכובע ומודה להם על מה שהם עושים למען כולנו. שטח מלחמה.

המקסימים האלו פנו לחברים שלך ממכינת בארי שיספרו עלייך. וברגישות גדולה סיפרו לכולם עלייך. על הילדה עם העיניים הנוצצות והטייץ האדום.

לפוסט בפייסבוק