בשבוע האחרון 2 חברות אהובות הפיחו בי חיים.

תשמעי רגע...בשבוע האחרון 2 חברות אהובות הפיחו בי חיים. ממש ככה. הרגשתי שהן זורקות עלי בלון חמצן ולכמה שעות האויר שנשמתי היה טרי ובריא (נראה לי היית מרוצה מאוד שהפיחו בי חיים). אחת מהן איבדה את בנה בעזה והשניה לא איבדה ילד אבל ברוך ה' משברים לא חסרו לה בחיים והיא ראתה יופי יופי את התחתית. כל אחת סיפרה לי מה הדרכים והשיטות שלה להפיח בעצמה חיים מתוך התהומות או במילים אחרות כמו שאחת אמרה; "להמתיק להמתיק, מהמר יש לנו שפע". הקשבתי קשב רב והבטחתי להן שאני לוקחת מאוד ברצינות את הדברים שלהן ומנסה למצוא בתוכי מה מפעיל אותי ויעזור לי להפיח חיים לבד בעצמי. אני חושבת שבאמת באמת הבטחתי זאת עבור אבא, האחים שלך ועבורך. היה שם רגע בזמן שאחת מהן הציעה שאחשוב מה אני רוצה לעצמי בעתיד. איך אני רוצה לראות את החיים מכאן.

אופס. פה יש תקלה. מאז שנעלמת ברגע, אני לא מצליחה לראות עתיד. בעצם נועמצוק בואי לא נגזים, עתיד, מילה גדולה. לא מצליחה לראות שבועיים קדימה. הכי רחוק שאני מצליחה לראות זה את היום. יום ביומו. וגם אם יש ביומן כל מיני אירועים שנקבעים, ונקבעים! אני כל יום מופתעת מחדש שהם מתרחשים כי בראש שלי זה פלא שעדיין לא מתתי.

הסיפור הזה שביום שישי 6.10 הלכתי לריקושט לקנות לך בגדים לצבא לפי הרשימה שביקשת, הכנתי סירים מקופלים בקופסאות ושמתי נחל עוז בוויז לנחל עוז בשעה 12:00 כולל איסוף של בולו שלך בדרך, ויום למחרת כבר לא היתה לי ילדה, שם לי בלוק-חומה בצורה ביכולת לראות מעבר להיום. היום חיים. מחר? אין לדעת. בעוד כמה שעות? גם אין לדעת. החמאס יודע נהדר לפרוץ חומות, אני בינתיים מתקשה.

עכשיו נועמצ'וק אני מנסה למצוא סדקים בחומה שנוצרה כדי להתחיל רגע לחשוב על יום אחד יותר מהיום. בשביל ההתחלה. כי הבטחתי להן, לאבא, לאחים שלך והבטחות את יודעת שאני מקיימת.

בתמונה את רוקדת על שולחנות ומפיחה חיים.

לפוסט בפייסבוק