בשבועות האחרונים המוח הפך להיות כדור הטניס הצהוב.

בשבועות האחרונים המוח הפך להיות כדור הטניס הצהוב. רץ אחורה וקדימה בטורניר לא נגמר ומידי פעם נח על הקווים להבין מה קורה לו בכאן ועכשיו. על הקדימה אין בכלל מה לדבר כי מייד כשהוא מתחיל עם הקדימה הוא נשרף כמו נייר דק תחת מצית אש, ואחורה, הוא עושה את ההשלמות שלו אודות הקטסטרופה.

ובתוך כל הטרוף...רגע לפני שהמודיעים עזבו אותנו (פגועי ה 7.10 לא קיבלו מודיעים שמלווים אותם לכל השבעה. היתה תופת והאנשים המדהימים האלו שלקחו על עצמם מקצוע של מלאכים רצו ממשפחה למשפחה. זו גם הסיבה שאני לא יודעת את שמם ואין סיכוי שאזהה אותם ברחוב. רק זוכרת שהם היו 2 גברים ואישה עם פנים מלטפות ומבט שורף מכאב על מה שהתחולל) ואחרי שאישרו לנו להיפרד מנועם זעקתי שני דברים; שאני רוצה לתרום איברים, (לפחות נציל מישהו אחר) ושלא נקיים הלוויה אלא נשתול עץ ונניח ספסל (אין לי שום הסבר למה זה מה שיצא לי מהפה אני רק זוכרת את המבט המבועט של אבא).

הם הסתכלו על האישה שזה עתה ירדה מהפסים וענו בשקט; לא ניתן לתרום איברים מעבר ל 12 השעות הראשונות של הגופה. הבת שלכם שוכבת 3.5 ימים. ולגבי ההלוויה, אני רוצה לדבר אתכם. הוא לקח אותנו בתבונה החוצה, הושיב אותנו תחת עץ הרחק מההמון ואמר בחכמתו; אתם תעשו מה שתחליטו, אבל חשוב לי להגיד לכם מניסיון של שנים; הלוויה יש פעם אחת ומכאן כל הטקסים שיהיו יהיו פעם אחת. אחריהם המועד עובר. מציע שתעברו את הלילה וניפגש מחר. מאז המשפט הזה מלווה אותי בכל פעם שאני רוצה לברוח מהטקסים האלו;

הלוויה יש פעם אחת.

שבעה יש פעם אחת.

שלושים יש פעם אחת.

וככה זה עובד. נחקק.

רגע לפני שיצאנו לבית העלמין עוד עשו ניסונות אחרונים לשכנע אותי שאקח כדורי הרגעה ואני בנימוס דחפתי אותם למגירה. היה לי ברור שאני לא מתכוונת לטשטש את עצמי (לימים סיפרו לי שכדורי הרגעה היו בעבר חלק מהפרוטוקול הצבאי והיום זה הופסק).

ההלוויה התארגנה מעצמה. אולי יום אחד אעז לשאול איך נוצרה ההלוויה. מי אמר למי לכתוב, מי קבע את סדר הדוברים, ואיך מירי מסיקה וארז לב ארי הגיעו (להם דאגה אחותי). איך נוצר מצב שמ-לא רוצה הלוויה בכינו את עצמינו לדעת על הארון במשך שעתיים שלוש והיתה הלוויה מרטיטת לב בימים שעוד הטילים שרקו בשמיים.

וקרה עוד דבר מוזר. מעבר למשפחה הפרטית שלי אני לא זוכרת שראיתי אנשים בהלוויה, וממש בו זמנית אני זוכרת המוני בני אדם עם דגלי ישראל בהלוויה רק שאין לי בראש פנים ושמות.

לימים סיפרו לי שיותר מהכל בהלוויה, למדו את דמותה המובהקת של נועם. אנשים שונים, לא מתואמים, מתחומי חיים שונים סיפרו את אותו סיפור על הילדה היפה הזו שנעלמה לכולנו מהחיים. פיה וליבה היו שווים. מה שראית זה מה שקיבלת, ילדה שהיתה מי שהיא על מלא וכך גם הסיפורים עליה עברו כחוט השני. אותו עמוד שדרה בהיר ונוצץ למרחקים.

בכל פעם שמישהו מספר לי משהו על ההלוויה אני שואלת אותו, היית? והוא עונה ברור, אני מוקירה לו תודה על כך בהתרגשות.

והיו עוד הרבה שאני צריכה להודות להם ולהוקיר להם תודה על כך שארגנו ודאגו וסידרו וליוו והחזיקו את הגוף המתעלף שעמד מעל בור שרק רצה לקפוץ לתוכו וניגבו את הזיעה והפנים הדמעות והכילו את הצרחות. חלקם אני יודעת מי הם וחלקם לא. אז אניח מכאן את תודתי הגדולה וכל אחד שיודע שהוא קשור בזה יכניס את התודה ללב שלו.

ביום ראשון מתחילות אזכרות 11 חודש. הורים מסיימים להגיד קדיש לעילוי נשמת ילדת.ם ב- 11 חודש. אני אודה מכאן לכל אותם נדיבי לב שאמרו קדיש על נועם בחודשים האלו. אנשים קדושים אתם ביכולת לראות את האחר.

אני עדיין בלוויה ותכף הסתיימה שנה ובכל פעם שאני לא רוצה להגיע לטקס, לא לקיימו, לברוח או להיבלע אני זוכרת את ההוא שאמר שהלוויה יש רק פעם אחת.

לפוסט בפייסבוק