גוגל.
בעולם הקודם שלי ממש חיבבתי אותך. אהבתי שאתה שולח לי בפושים זכרונות מתוקים של חוויית ואשליות
שעשינו יחד. לולא השליחות האלו שלך לא היה סיכוי שהייתי הולכת ומפשפשת בתמונות ילדות או בחוויות עבר. אני לא אדם נוסטלגי.
עכשיו אנחנו חייבים לפתור את הפושים האלו שלך. כל פעם שמגיע פוש אני מהססת אם לפתוח או לא. לרוב לא פותחת.
השבוע פתחתי את אחד הפושים. באופן ביזרי היה שם סרטון מיום הזכרון. כן כן, סרטון מיום הזכרון ולאחריו תמונות מערב יום העצמאות המסורתי בקיבוץ. לך תבין תראש של אישה שמצלמת סרטון בטקס יום הזכרון. את הדיאלוג שהיה לי אז בראש אחסוך.
למחרת, עת כולם הניפו דלגים ושרו יחד את גבעת ברנר הגדול בקיבוצים, קשקשתי עם הברבור שלי והחברים שלה. אחד התחביבים שלי היה לקשקש עם החברים של הילדים. הם תמיד מרתקים אותי. שאלתי אותם אז קצת על העתיד (שאלה לא אופיינית לי) ואיפה תרצו לגור וכזה.
בקיבוץ ענו פה אחד.
מה זאת אומרת? שאלתי
ואני בפליאה אמיתית ומלאה התרגשתי מהתשובה.
רציניים? לגמרי.
כאן? ברור.
לא תרצו קצת תל אביבה? ממש לא. כאן גן עדן.
אני זוכרת שהייתי מבסוטית שהם ענו ככה, כי ילד שרוצה לחיות במקום בו הוא גדל זה סימן לזה שהיה לו טוב בילדותו.
התחלנו לחשוב איך כולם ישיגו כאן בתים. אין מקום בקיבוץ ואיך עושים זאת.
עכשיו היא גרה בקיבוץ. לעולמי עולמים.
לא תצטרך לחכות לשיוך דירות, לא להגרלות לא להפשרת קרקעות.
קיבלה את המקום הכי יפה.
גם מוצל וגם נוף לשדות
גוגל, לתשומת ליבך. תעשה את ההתאמות להורים כמוני. תן לנו התראות מה יש בעולם הישן לפני שאנחנו פותחים ונחנקים.
כל יום מצטרפות אלינו משפחות חדשות והחטופים עדיין שם וליבי עם כולם בתופת הזו.
תגובות