האם את מצליחה להיכנס גם שמחה לחייך?
ובכן, החזרה לשאלות מעט היטיבה ואיזנה אותי כי זה עוזר לי לעבד את הדברים ולעשות סדר
במחשבות ולכן אמשיך.
האם את מצליחה להיכנס גם שמחה לחייך?
נועמיק תראי, קודם כל אני רוצה להודות לך שלא השארת לנו צוואה. זה אמנם קשה אבל לפחות לא ציוות עלינו להמשיך בשמחה, שנחייה חיים מלאים או כל מיני מילים גדולות שהן מאוד מחייבות אבל קשות עד בלתי אפשריות ליישום. (ומי שהשאיר צוואות ויש כאלו מלא עכשיו, כי ככה זה חיילים שנכנסים להילחם..אומרים להם לכתוב).. אני בטוחה שזה מה שהם היו רוצים עבור המשפחות שלהם, אבל מרביתם לא יכולים לדמיין מה זה לאבד ילד או אח או בעל. פשוט אי אפשר להבין את התופת הזו. זה חמוד לכתוב מילים אבל זו לא המציאות. אז תודה לך שלא השארת לנו בקשות ממך להמשך. זה מקל עלי להמשיך להיות בדיוק במה שאני יכולה וצריכה באותו הרגע.
שנית, כיון שאני יותר ויותר מאמצת את מה שיובי אומרת מהיום הראשון שאת כל הזמן איתה....וחודשים ארוכים לא הבנתי מה היא אומרת לנו, עכשיו יותר קל לי להרגיש אותך ואת מופיעה מולי הרבה במהלך היום. אני לא יודעת אם את זוכרת, אבל היה רגע בזמן לפני כמה חודשים שהרגשתי שאת תופסת אותי עם הידיים הקטקטיות שלך והטבעת הכחולה, מסתכלת לי בעיניים ואומרת אמא שמעי, מבינה שקשה אבל בואי תרימי את עצמך אמא. יש לך עוד תפקידים חוץ מלבכות כל היום. אני מכירה אותך ואת מסוגלת. ממש אחזת בי בכתפיים והסתכלת לי בעיניים. מאז את מופיעה מולי לא מעט במהלך היום ומדברת אלי. באותם הרגעים עולה בי חיוך ובאותם הרגעים אני מתמוטטת כי מבינה את הסיטואציה הביזרית.
אבל השיחה הדמיונית שעשית לי היתה מאוד משמעותית כי התחלתי לאפשר לעצמי להכניס גם נקודות אור ולנסות להקפיד להיות ממש בכאן ועכשיו. אז עכשיו למשל כשאחד האחים שלך אומר משהו חכם או מתוק אני ממש נהנית ושמחה מזה (ויש להם מלא כאלו רגעים ביום. את מכירה את זה) וממש באותם הרגעים אני בוכה כי הם הפסידו אותך ואנחנו הפסדנו אותך והעולם הפסיד אותך. כל כך כל כך.
שושי, מאז שהלכת היין והיאנג לא נשאר כגרפיטי על קיר או כתורה פילוסופית עמוקה הכתובה בספר. הוא נוכח בורידים שלי וכל רגע מביא איתו שמחה וסבל בו זמנית. מביא איתו חן ויופי ואכזריות וכיעור באותם הרגעים. אבל עצם העובדה שאני כבר יכולה לכתוב חן ויופי ושמחה זה בזכותך. היית גם תקיפה איתי באותה שיחה וגם אמרת את הדברים בנועם, כך שלא השארת לי מקום להתבלבל. ובכלל החלפנו תפקידים...אני גידלתי אותך ועכשיו את מגדלת אותי.
ותשמעי רגע. זוכרת את יחידת הלימוד המשגעת שליטל והצוות מפסגה הכינו. אז זה עוד עושה גלים והאדוות מגיעות רחוק רחוק רחוק. גם כי מאות מורים כבר כתבו לנו וסיפרו לנו איך הילדים היו מרותקים. גם כי מביאים לנו הביתה מלא ברכות ומכתבים שהילדים הכינו וגם כי נערות, כן נועמיק נערות באות אלי ואל אבא ומספרים לנו שבזכותך הן קמות בבוקר. שהן שונאות את בית ספר ובכלל גיל ההתפגרות הוא סרט, אבל אז הן חושבות עלייך שלא היית מוותרת והיית כל כך חרוצה והיו לך מטרות וחלומות ושאיפות והן קמות בבוקר בזכותך. מאמינה? ולכל אחד את נותנת כוח בצורה אחרת. היית מאמינה נוני? כשאני כותבת לך את זה עכשיו אני מזהה את החיוך שלך מלווה בקול מאוד ספציפי שהיה יוצא לך ברגעים האלו. קול מתוק.
אז ברגעים האלו עולה בי חיוך כי המונים הולכים עם נועם קטנה בכיס ו 0.3 שניות אח"כ ההבנה שאת לא כאן מפוררת אותי.
וזהו. ככה זה כרגע. זה לא כמו בהתחלה וכפי שהבנתי הכל משתנה כל הזמן.
אבל אם אתם צוותי הוראה, אין סיבה שלא לחוות את נועם בכל יום ולא רק ביום הזכרון. קחו אותה אתכם לתלמידים בכל שעת חינוך שלכם, תאמינו לי תרוויחו. וזה הזמן, שוב. להעביר את זה הלאה ולממש.
תגובות