האם נפרדנו מהגופה? ממך?

הימים כל כך קשים, והמעברים האלו בין הבוט המתפקדת לבין האין שלך הולכים וניהם צורבים נורא, אז חשבתי לעצמי נועמיק שאחזור לשאלות ששאלו אותי ואענה לסירוגין. אולי זה יטיב עימי ולבטח

את מסוקרנת לשמוע.

האם נפרדנו מהגופה? ממך?

3 ימים היית נעדרת ילדונת. אמנם לקחו לי כמה שעות בודדות להבין שהרע מכל קרה, אבל נדמה לי שכבר ב-11 בבוקר הבנתי בלב שהרע מכל קרה. עשרות ואח"כ מאות אנשים מילאו את הבית בימים שלא ידענו מה קורה איתנו, הטילים שרקו לכל עבר וישנו בממ"ד. כולם הסבירו לי שאני צריכה להתפלל, לקרוא תהילים ואמרו שיש לך השגחה עליונה ואני עמדתי בחלון 24/7 עד ליום שלישי 10.10 ואמרתי לכולם שאלוהים רוצה אותך לידו כי מי יוותר עלייך, וחיכיתי שיגיעו. ידעתי יפה שלי שלא תשאירי אותנו ללא מענה ולכן ממש ידעתי שאין סיכוי שיצאת מזה בחיים. ממש באותה נשימה לא הבנתי מה זה היגיעו הזה.

הם הגיעו. איש איש ואישה צפו בהצגה (זה לסיפור אחר) במשך מספר שעות ואחרי שמישהו סימם אותי במשהו התפנתי לדבר. אני זוכרת שהדבר הראשון שצרחתי היה שאני רוצה לראות אותך והשני היה שאנחנו רוצים לתרום אברים כי יש לך אדי. לא משנה לי באיזו דרך. שיהפכו ת'עולם. לגבי תרומת איברים הסבירו שלא ניתן לתרום אם עברו יותר מ- 24 שעות, ולגבי להיפרד מהגופה הסבירו שלא ניתן ואי אפשר והגופות במצב נורא, אם בכלל קיימות. כל כך צרחתי שהם הבטיחו שיבדקו. והם בדקו. והסבירו לנו שאנחנו מברי המזל שיש גופה להיפרד ממנה ובלילה ניסע לשם ונוכל להיפרד. המלווים שלנו שאלו אותנו 2000 פעם אם אנחנו בטוחים בבקשה שלנו, כי מי צריך זיכרון כזה וכנראה ששוב צרחתי כי באיזשהו שלב הם הפסיקו לשאול ואמרו; בסדר, ניקח אתכם.

נסענו תחת טילים ופתחו לנו את שערי מחנה שורה. ממש בשער ידעתי שהגענו לגיהינום ואכן שנפתח השער הראשון ואח"כ השני והשלישי הבנתי שככה נראה גיהינום. אמבולנסים מלאים במאות גופות מוטלות אחת על השנייה, בשיירה לא נגמרת עד שהרכב נעצר עת הגענו להיכל הפרידה.

נפגשנו עם הרב הצבאי שהיה מקסים ועדין וחכם ורגיש ומכיל ומקבל, והוא שאל אותנו שוב אם אנחנו בטוחים. נדמה לי שהפעם רק רעדתי ולא צרחתי וענינו שכן.

בהיכל הפרידה יש תחושת קדושה ובמעבר הזה מהפיח הנוראי מלוא הדרה של המלחמה להיכל קדוש היה מעבר שקשה להסביר אותו למי שלא היה. גופתך היתה יפיפיה בדיוק כמו שנולדת עם ראשך המלאכי המוטה ימינה.

מה היה שם לא אספר כאן, אבל זו היתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי באותה נקודת זמן. בדיעבד, אנחנו רואים 6:6. במרחק הזמן אני מנסה להבין איך כל כך התעקשתי על משהו בלי להבין, ומה שאני למדה היום שהגוף שלנו כל כך הישרדותי שהוא יודע מה הוא צריך אם רק מקשיבים לו. ממש יודע.

במרחק הזמן אני לא מצליחה ללכת כל הזמן אחרי קצב פעימות הלב שלי. מנסה, לעיתים מצליחה. נכנסים עוד פרמטרים רבים נוספים ובמיוחד קולו של ההגיון הבוטי. הוא אוכל ת'ראש הקול הזה. אבל אני מנסה, הרבה יותר מפעם. כי זה חתיכת שיעור. שוב, שיעור לחיים.

נוני, את זוכרת שאת היית אלופת עולם בלהקשיב לעצמך? זוכרת שכשמחת זה היה עד הסוף, וכשכעסת זה היה עד הסוף וכשרצית משהו, זה היה עד הסוף. כי מי היה יכול עלייך. את היית קשובה לעצמך. ולא התביישת בזה ולא טשטשת ולא קשקשת ולא נעליים. וכל כך אהבתי את זה בך. וכל כך הייתי גאה שהבת שלי יודעת ללכת אחרי קצב פעימות הלב שלה, כמו כל דבר. כל כך אהבתי בך.

גופה לא גופה, אני תמיד אזכור אותך יפיפייה.

ותמיד אזכור שהגוף שלנו יודע, הרבה לפנינו ודברים הגדולים בחיים יש רק צאנס אחד.

לפוסט בפייסבוק