הבוקר חיכיתי לאזעקות שיעירו אותי ב 6:29.
הבוקר חיכיתי לאזעקות שיעירו אותי ב 6:29. זה לא קרה. גם כי לא היו אזעקות וגם כי לא היה את מי
להעיר שכן הייתי ערה. בעצם אני כבר הרבה מאוד זמן ערה. אולי הגוף לא רוצה לשקוע לשינה ולהתעורר לסיוט אז הוא ער ותשוש. כל כך תשוש.
על כל פנים ילדה יפה שלי, הדבר היחיד שרציתי לעשות בשנה שעברה היה לצאת אלייך ב 6:29. לא ממש היה לי אכפת שיש אזעקות, רחפנים ומחבלים ברחובות, רק רציתי לנסוע להציל אותך.
אבא והאחים שלך צרחו עלי שאין מצב שאני יוצאת אל התופת ואותי לא עניין דבר מלבד לטוס אלייך. הם נצחו אותי והשאירו אותי בממ"ד. בדיאבוד כמו שגילי חברתי אומרת לא הייתי יכולה להציל אותך. זה כבר היה אבוד. לקראת 8:00 לא היית בין החיים ושום נסיעה שלי אלייך לא היתה עוזרת.
עברה שנה.
אתמול בערב התחילו להגיע המון התרעות. שוב הסיכוי סיכון הזה במדינה הזו שלנו. אבא ואני אמרנו שנעזוב, לא בכח. ניקח את עצמינו למוצב המוות ביום אחר, שיהיה פחות מתוח. אבל ב 6:29 הגוף זעק שנוסעים.
לקחנו את הרכב ונסענו אל מוצב המוות. זה שנכבש על ידי הנוחבות בשעתיים. הם לא היו צריכים יותר משעתיים כדי לעשות בו כשלהם. הרגו, טבחו, בזזו, שרפו - מכל הבא ליד.
ונסענו.
את הכביש אנחנו כבר מכירים. הוא עדיין מגורען. הלוואי וישאירו אותו לתמיד, שלא נשכח לעולם. שיירות של מכוניות נוסעות לרעים. מגיעים לשער וחייל שואל, מי אתם? אבא עונה בקול חלוש - לנחל עוז. כשהוא ממשיך ומתעקש אמרנו שאנחנו ההורים. לא מעט מהמקרים אני מנסה להימנע מ - "אנחנו ההורים". תמיד מגיע חנק והצפה בסופו.
הגענו. התבוננתי שוב ושוב ושוב ושוב במקום בו נרצחת. לא משנה כמה פעמים אהיה במיגונית המוות, המוח לא יצליח לחבר את התמונה- לא את גודל המיגונית אל מול כמות האנשים בתוכה, לא את מראה הגופות ששכבו שם יומיים כמו חתולי רחוב עד שמישהו הגיע להתחיל לחלץ, לא את העובדה ש 5 חברותייך שעמדו לידך, ממש ממש לידך עדיין בעזה.
איך הן פאקינג עדיין בעזה???????????
וגם לא את השואה שהיתה בחמ"ל, לא את הקלות הבלתי נתפסת איך הם הצליחו להיכנס לבסיס צה"ל. 52 חיילים וחיילות חרפו נפשם שם. חרפו על מלא. חומה אנושית של הרג שמנעו חדירה יותר עמוקה. שואה בארצנו.
בדרך חזרה שתקנו. שוב שתקנו. אי אפשר לדבר אחרי. עברנו דרך עוד כמה גיבורים מתים שההורים שלהם הפכו לחברים, הדלקנו נר, ביקשנו סליחה בלב.
כל הנסיעה הזו היתה נועמצ'וק כדי לבקש ממך בפעם המיליון סליחה סליחה סליחה סליחה.
סליחה ילדה שלי שלא הגנתי עלייך, שלא הגעתי בזמן, שהיית צריכה לראות את הרוע המוחלט מול העיניים. סליחה שנתת אמון כל כך גדול בבני אדם, סליחה שהיית צריכה לראות את הרוע המוחלט מול העיניים במרחק של מטר ממך. סליחה ילדה שלי. סליחה.
משם המשכנו לאזכרה ולטקס. חשבתי שהוא עבור אחרים היום הזה, לאלו שצריכים יום זכרון שלא כמו אצלינו שכל יום הוא יום זכרון, אבל מסתבר שהוא גם עבורנו.
לזכרם של חיילי וחיילות בסיס נחל עוז, מגיני הארץ הזאת.
סמ"ר אדיר אישטו בוגלה
סמ"ר דוד לזימי
סמ"ר עידן בלוי
סמ"ר רועי ברקת
סמ"ר דוד רתנר
סמ"ר איתי אברהם רון
סמל סהר מידני
סמ"ר דולב אמויאל
סמ"ר דוד ירחי
סמ"ר דביר זכאי
סמ"ר ישי פיטוסי
סמל שוהם שלמה נידם
סמל שמעון אלרואי בן שטרית
סמל אמיר אייל
סמ"ר ירין מארי פלד
סמל שיר ביטון
סמל תומר לייבוביץ'
סמל אור אביטל
סמ"ר נטע ברהם
סרן עדן נימרי
סמ"ר שיראל חיים-פור
סמל אושר שמחה ברזילי
סמ"ר יונתן גולן
סמל בועז מנשה יוגב
סמ"ר דניאל ראשד
סמ"ר אורי כרמי
סמ"ר דניאל שפרבר
רב"ט שמעון יוחאי לוגסי
סמ"ר סיוון אסרף
רס"ב איברהים חרובה
סמ"ר נהוראי אמיתי
סמ"ר יעד בן יעקוב
רב סרן שילה הר-אבן
סמ"ר נאור סיבוני
סמ"ר ברק בן דוד
סגן יוחאי דוכן
סמ"ר איתי חן
סרן דניאל פרץ
סמל אביב חג'ג
רב"ט הדר מרים כהן
רב"ט מיה ויאלובו פולו
סמ"ר שחף ניסני
סמל שירה שוחט
רב"ט נועה מרציאנו
סמ"ר ים גלס
רב"ט שירת ים עמר
סרן שיר אילת
סמל רוני אשל
סמל שיראל מור
סמל שי אשרם
סמ"ר נועה פרייס
סמ"ר עדי לנדמן
סמל יעל לייבושור
רב"ט נועם אברמוביץ - ילדה שלי.
וכולם.
תגובות