הכל הפוך.
תגידי, את יוצאת מהמיטה? שאלה אותי אמא שכולה טרייה ובעיניה ראיתי שהיא מחפשת להיאחז במשהו.
יוצאת. בטח יוצאת. בכלל לא במיטה. מתפקדת על ספידים. רצף תפקודי מלא. משהו בגוף המכווץ שלה נרפה. כאילו זה מה שהיתה צריכה לשמוע. חיפשה מעט תקווה.
התחבקנו חזק.
כבר תקופה שאני מנסה להבין את הרצף התפקודי הזה, אבל ככל שאני חופרת בו יותר עמוק נדמה שזה לא המיינד, זה הגוף שמנווט. הוא זה שמסיע, מזיז, לוקח, מביא ומוציא מהמיטה. הוא גם מכניס למיטה מידי פעם, אבל הוא שולט, אחרת אין הסבר לכלום. איכשהו לגוף שלי יותר קשה להיות 12 שעות במיטה ולבכות את עצמו לדעת מאשר לייצר לעצמו הסחות ולהיות בתנועה. שאלתי חברות כמוני, גם אצלן זה ככה.
נדמה שלגוף קשה להיות 12 שעות בבכי רצוף גם אם הוא לא במיטה. הוא חכם יותר ממני. הוא מאפשר אינסוף הזדמנויות לכאב ומאפשר מרווחים בין לבין של הסחות דעת, תנועה וחיים.
לאור זאת, החוויה היא של אפס תחושת בחירה. זה גדול ממני, חזק ממני, ושולט בי. ובכל פעם שמישהו מתחנן בפני :תבחרי בחיים", אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני. מה זו הבחירה הזו שכולם מדברים עליה.
הם אולי בוחרים בי, החיים. מה זה קשור לבחירה שלי. והם אולי לא בוחרים כי הם חיים, משפט מופשט. זה פשוט ככה קורה. זה מה שזה.
התאורטיקנים לא יאהבו את הקונספירציה הנגדית שהנחתי כאן, ואולי יסבירו לי זאת בדרכם שלהם, אבל זה מה שזה.
ויותר מהכל נדמה שזאת נועם, מנהלת הכל מלמעלה ומסבירה לי....אמא לא סיימת, יש לך עוד עבודה כאן; את צריכה לדאוג למשפחה וצריך לעזור לשכולים, למפונים, לחטופים, וללכת לצבא לחקור אותם, לדבר איתם, לבנות אותם מחדש, לבנות תוכניות לימוד... רוב הזמן אני מרגישה רק שלוחה של הילדה הפעלתנית והתזזיתית שלי שמורה לי את הדרך. היא כל הזמן סביבי. ביום ובלילה. ויש לה מה לומר. ללא הפוגה.
וזה עכשיו. אולי מחר זה ישתנה.
והסינוס הזה של עליות ומורדות, סולמות וחבלים, לונה פארק של רכבות הרים, סופת טייפון או הוריקן חסרת מעצורים, ממשיך להתנגן בעוצמה אצלי, אצלינו אצל כולנו.
נתינים בארץ זרה.
הכל הפוך.
השבוע הקשבתי לשני מסרים ממנה. נדמה לי שזה יהיה מאוד מטופש מצידי לא להקשיב, גם אם זה בניגוד לכל היגיון.
ואני רואה אותה. כל הזמן. צופה בי. ומחייכת.
תגובות