הפוגה לנפש.

נועם שבת

הפוגה לנפש.

ילדונת, את המכתב הזה אני כותבת לך כשאנחנו כבר בארץ אחרת. טסנו קצת לנשום אויר ירוק וקר במבנה חסר, מבנה חדש.

חיכיתי והתכוננתי לנסיעה הזו לא מעט. ידעתי שאנחנו מאוד זקוקים לה – יחד וכל אחד לחוד. חברתי אהובתי כבר הסבירה לי מזמן שאין מנוס וממש כדאי, אחת לתקופה קצרה, לקחת הפוגה לנפש.

את יודעת, בחיים הקודמים היינו עסוקים (יותר נכון אבא) בתכנון מוקפד של הטיול; מה אורזים, איזה צימרים נשכור, איזה אטרקציות נרצה לעשות (תמיד זה היה נגמר בפארק חבלים ואלפיניות), איזה מסלולים הולכים לטייל בהם, באיזה מופעים נרצה להיות ובאיזה מסעדות נאכל. בחיים החדשים דבר מזה לא מעסיק אותי מלבד איך מייצרים חוויה טובה במבנה החדש. איך מתמסרים לטבע, לביחד, לאהבה ונהנים – פשוט נהנים. איך ממקמים את הכאב בגוף בדרך שמאפשר חיים, איך מייצרים איזונים בין חיים ושיחות וצחוק וסקרנות והתפעמות, לבין שיחות זיכרון וכאב.

המינונים ילדונת – מה יהיה איתם? את יודעת כמה זה מסובך? הצורך של כל אחד מאיתנו שונה ומשתנה, אחד צריך לדבר עלייך בלי סוף (אני) והשני ההפך, אחד רוצה לצחוק והשני שוקע בעצב, אחד עסוק במה היית אוהבת ומה היית אומרת ומה היית בוחרת להזמין במסעדה (בטח היית מזמינה המבורגר – Only The Meat with the Bread) והאחר יגיד די, תנו לחיות.

פעם, בחיים הקודמים והיפים שלנו, היינו מעולים בנסיעות לחו"ל יחד. כן כן, מעולים, לא פחות. לכל אחד היה את המיקום המדויק שלו. ידענו לחוות ולהנות, להסתער ולנוח, להיפתח, להתכנס, לדבר, לשתוק, להתווכח, להשלים, להתעקש, להתפשר – היינו מעולים יחד בחו"ל. זו היתה האהבה הגדולה שלנו לראות עולם יחד. חוויות ואשליות קראנו לזה.

כשחושבים על זה, האהבה הזו לא נגמרה, אבל הפעם היא מגיעה עם סכין חותכת שלארץ היפה הזו כבר לא תגיעי. האהבה להיות יחד נשארה, אבל ההתמקמות במבנה החסר, במבנה החדש היא ארוכה ומורכבת וכולנו הולכים על חבל דק. לוליינות מהסוג הוירטואוזי.

כבר תקופה נועמיק, במקום מה אורזים (זה יסתדר מעצמו) ולאן נוסעים, אני עסוקה ממש ברמת האנרגיה שנביא לטיול.

את יודעת ילדונת, אנרגיה זורמת לשני הכיוונים – היא יכולה למשוך את כולם למצולות והיא יכולה להרים את כולנו לפסגות ובמבנה החדש שלנו האנרגיה רחוקה מלהיות מסונכרנת. ככה זה כשמעולם לא הרגשנו עצב וגעגוע עמוקים כל כך. לא נדרשנו לכאלו איזונים.

אז ארזנו אנרגיה ילדונת. טובה, נעימה, כזו שתנסה להפוך את הטיול הזה לזיכרון נעים, מלא בחוויות טובות ולא רק בכאב. כזה שנוכל לזכור שנהנו יחד איתך בתצורה החדשה שלך. שבכינו במידה והלב שרף בצורה מאפשרת והזיכרונות המתוקים ממך יותר ימתיקו מאשר יכאיבו.

ובכל בוקר אסתכל על האחים שלך ואנסה את הכי טוב שלי לאותו היום ואודה עליהם מאוד מאוד מאוד ואקלל עלייך מאוד מאוד מאוד. ואתן לכל אלו לגור בתוכי.

אה, וגם ארזתי נרות, שהבנות (מקבוצת שאלות שאי אפשר לשאול אף אחד בלי לצאת עמה) ימשיכו להדליק לתמיד גם כשאנחנו לא בארץ, וביקשתי מהן ביקור ניקיון והשקיה בקבר פעם בשבוע, והלכתי לקבר להשקות אותך רגע לפני שנסענו לשדה, ולקחנו את הדרכון שלך אפילו שלא נוציא אותו כשישאלו אם ארזנו לבד ואת הפק"ל הקבוע שנמצא תמיד עלי ונעשה את המיטב. ארזנו אנרגיה של הנאה ילדונת. אנרגיה של השתדלות, אנרגיה של ניסיון, אנרגיה של המשכיות.

וכתמיד כשאני מגיעה לביקורת הזו ששואלת אם ארזנו לבד ואם מישהו נתן לנו משהו להעביר העיניים שלי נוצצות והגולה בגרון בקושי עוברת ואני מתאפקת ממש לא להגיד מילה ומנסה להרגיש אותך חזק ויודעת שתעברי איתי בבידוק בלי שאף אחד יידע, מלבדנו.

ורגע לפני שעלינו למטוס, הרגשתי שאת אומרת לי "בדיוק ככה אמא, בדיוק ככה, אני ארחף מעליכם כל הזמן ואשלח אהבה".

"הרבה בדימיון,

מעט בחיים,

זה מה שנשאר".

לפוסט בפייסבוק

Only the meat with the bread.