חברות.
אחרי 49 ימים מאז השואה החברות שלי העזו לומר לי שאני בלתי נסבלת.
סתם, לא באמת ככה. (כי יכולתי להמשיך עם הקו הציני השחור הזה). הן הסבירו לי שהן לא יודעות להיות חברות לחברה שפעם היתה רגילה ועכשיו היא חברה שכולה.
הן לא יודעות מה להגיד. איך להגיד הולכות על ביצים כמו פיל בחנות חרסינה. לא יודעות מתי להתקרב ומתי להתרחק ואיך לעזור.
כלומר..הן יודעות איך לעזור כי הם עוזרות בלי סוף כבר 50 ימים. אבל תקועות איתי. ואיתנו. קיצר, מובן.
וגם המעגל השני התלונן. כלומר, לא באמת התלונן...רק אמר שמאוד זהיר איתנו ונבוך ותקוע ולא יודע מה אומרים ומה לא וגם המעגל של המעגל התלונן. וכל המעגלים התחילו לרמוז שהסיפור הזה חתיכת דרייק.
בגדול. כל הזמן שואלים אותי איך אפשר לעזור ואני כל הזמן עונה שאני לא יודעת.
זה כמו מישהו שהולך כל היום עם בחילה שתקועה לו בגרון וחתיכה שהוציאו לו מהגוף בלי הרדמה והוא לא יודע מה יעביר את הכאב.
הצעתי להן לפתוח קבוצת תמיכה משותפת מכל המעגלים, אשלח אליהן את הפסיכו., אולי לה יהיו תשובות או הכוונה, כי אני לא יודעת לתת מתכון או תפריט. בחיי אין לי מושג. אבודה.
ואז הן שאלו אם אפשר לספר לי משהו זוועה. עניתי, ברור. את הגרוע מכל בעולם הזה כבר שמעתי. אפשר להגיד הכל. ובאורח הזוי ודפוק לגמרי הרע והדוחה שהן סיפרו לי ממש עודד אותי כי המוח כבר ניהיה מעוות.
אז תוכדי הכתיבה הבנתי משהו. אפשר להגיד לי כל דבר. גם את הקשים ביותר, כי את הנורא מכל כבר שמעתי והמוח שלי יסנן לבד. כלומר, חוץ מלהראות לי דברים על נועם. כשזה קשור אליה אני לא עומדת בזה.
אז הבנתי שאין מה ללכת לידי על ביצים. אפשר להגיד הכל. מקסימום אני בוכה, כאובה, מעלה דופק ונחנקת. הבכי בפומבי ממש לא מזיז לי, אני לא מנגבת דעמות ולא הולכת עם טישו. אני אפילו בודקת כמה רחוק בגוף הדמעות יכולות להגיע בלי לנגב אותן. אין מה לחשוש ממני ואין מה להתלבט.
ותוך כדי כתיבה הבנתי עוד משהו...שאין מה להיעלב ממני. למשל, אנשים רוצים לבוא, להיפגש, ללכת, וואטאבר ואני עונה שלא יכולה...זה לא כי אני לא אוהבת את כולם, ומודה כל כך על הרצון לעזור, זה כי אני לא מסוגלת כרגע. בנקודת הזמן שנשאלתי.
בשכול. הכל מאוד מאוד משתנה עוד באותו היום. יש בקרים קשים ובלתי שאת לא מוכנה לראות אף אדם אבל בצהריים פתאום כן. הכל מאוד פלואידי.
שורה תחתונה לא להעלב. שזה בכללי מתנה לחיים לא להיעלב כי באמת כל דבר שנעלב ממנו לא קשור כמעט אף פעם אלינו, אבל במקרה שלנו השכולים..באמת אין מה להיעלב. פשוט להמתין בסבלנות שנוכל. לפעמים הכאב הזה כל כך בלתי נסבל שאנחנו לא מסוגלים ולפעמים יש הפוגות ואז אפשר.
ואם כבר מדברים על החברות שלי ועל החברות של החברות שלי ועל המעגלים המדהימים שתומכים אותנו, אז זה באמת בלתי נתפס כי זה נותן קונטרה בלתי נתפסת לאכזריות בעולם. כל כך הרבה טוב לעומת כל כך הרבה רע. ובלי קהילה כזו שתומכת אותנו אין לאנשים שכולים סיכוי בעולם לעמוד על הרגליים.
אז הנה עוד תשובה שאני חושבת תוכדי כתיבה...ששואלים אותי איך אני יכול לעזור
להם (חטופים, נרצחים וכו)....לא לעזוב אותם ולא לשאול אותם. פשוט לעשות; הודעה עם עיניים טובות, סלט, מרק, פשטידה וכל מה שמזין משפחה וככה כולם בהודיה.
נדמה לי שפעם חברות שלי לא היו ממתינות 49 יום להגיד לי משהו. הפעם כן. אבל תודה שאמרתן. התחלתי לחשוב על תשובות ואני אמשיך לחשוב. לאט לאט. אל תחסכו מאיתנו. חוץ מעליה. עליה...מאוד מאוד מאוד בעדינות.
חברות.
תגובות