חשוב שתדעי שהפיליפינים היא לא מה שכולם מספרים.
נועמצ'וק,
אני כותבת לך מהפיליפינים. הרבה ימים לא כתבתי לך כי יצאתי מהארץ במצב צבירה 1% וחשבתי
שיהיה נכון רק לדבר איתך בלב ולשחרר אחיזה מכל דבר אחר.
קודם כל ילדה שלי, חשוב שתדעי שהפיליפינים היא לא מה שכולם מספרים. בעולם הפייק ניוז, תמונות אינסטגרמיות, בגד ים ובוטוקס, אנחנו נוטים לחשוב שהכל פה מדהים. אגלה לך בסוד ילדה שלי, שלא. יש פה הכל מהכל. עוני רב, זוהמה וסבל, הרבה סבל וגם קסם, פשטות, חמלה, יופי והדר. כדי להגיע לנקודה יפיפייה המצטלמת היטב, חייבים לעבור דרך העוני, הלכלוך, הפחונים והפשטות כי המטוס לא מביא אותך לנקודת המצטלמת במפל.
נדמה שזה ממש כמו החיים עצמם. הרבה סבל עוברים בדרך אל הנקודה.
קודם כל היה לי חשוב לעשות איתך תאום ציפיות שלא יהיה לך FOMO חלילה, כי לכאן לא תגיעי (אה בעצם אצלכם לא מרגישים?) על מה שזה באמת. זה גם וגם.
את יודעת נועמצ'וק, המסע הזה משקף לי את מה שסרבתי לראות כשאת היית. ריחפתי על ענן, חייתי בהודיה אהבתי אתכם אהבה גדולה וקיוויתי שהחיים שלנו ימשיכו להיות תמונת אינסטגרם אחת גדולה. כל יום דפקתי על העץ שכלום מהטוב שהיה לנו לא ישתנה לעולם.
אף אחד לא הקשיב לנקישות העץ שלי כי עובדה שאת אינך, והמטוטלת המשברית הזו העיפה אותי לקיבינמט כך שגרמה לי להכיר את הקצה השני של הסקאלה, ממש כמו כאן שזה בפרצוף - פחונים מלאי לכלוך ודלות.
לא עברתי שם בחיים הקודמים, רק כעת. לא די בכך שאת אינך...על העדרך התווספה קשת מרשימה של רגשות קשים וזרים כמו קנאה ושנאה, כעס ואימה. הם לא נעימים, הם מורכבים, הם מביכים ואינני רוצה בהם, אבל זה מה יש. כל שנותר לי הוא ללחוץ להם יד ולהתיידד איתם אחרת מה....?
בעצם ילדה שלי, הפיליפינים ממחישים לי בתמונה את מורכבות מסע החיים החדש ואיך בכל זאת המסע החדש שלי יהיה לאזן מחדש את המטוטלת הזו ולאפשר לקצוות להגיע למרכז.
גם הפיליפינים (העם) בפרצוף שלי (In my face); עם כל העוני, הדלות והסבל הם מלאי חמלה, קבלה, שמחה, אכפתיות ונתינה. מחייכים, נעימים, סבלניים, אדיבים ומקסימים. הם מצליחים לקבל את המציאות כפי שהיא. לא מתווכחים איתה ומהמקום הזה של קבלה יש בהם יכולת נתינה גבוהה ויכולת ראיית האחר. בדרך לא דרך המטוטלת שלהם התאזנה ונדמה שהם מאפשרים בתוכם מקום להכל, לראות את היופי אף על פי וגם להבין שמוות שהוא לגמרי חלק מהחיים.
כנראה שהייתי צריכה כל כך להתרחק כדי להתקרב אל עצמי ולראות דברים שלא ראיתי קודם. לקלף עוד שכבת עיוורון במציאות שאינני רוצה לראות; להבין דרך הרגלים שהמסע לשמחה ומשמעות הוא רק פנימי והקבלה שהחיים לעולם לא יחזרו למה שהיו יהיו חדשים ואחרים. אני מבינה שאצטרך להמציא לי שפה חדשה כי כל הביטויים הקודמים לא תופסים. באחת מטיסות הפנים איש מקסים אחד שהלב שלו רק מנסה לעזור כתב לי; נו, אתן עושות חיים? דרכו הבנתי שהביטוי השגור כל כך הזה, כבר לא תופס. עניתי לו שהמסע הזה חשוב ומשמעותי, מפרק ומחבר, מאיר ומאיר, אבל לא עושה חיים. זה שייך כבר לעולם אחר.
ואחרי כל זה, אולי, לאט לאט, ובקצב הלב, אצליח יום אחד להשלים איתם.
נועמצ'וק, כאן מתרחשים שני דברים - את ממש ממש איתי כל המסע הזה. מרגישה אותך, רואה אותך, מדברת איתך, מדמיינת אותך. את איתי כל הזמן אך נולדו געגועים עזים לאבא ולאחים שלך מה שלא קורה בארץ וזה דבר חדש.
תגובות