טיפים למנחמים.

האוהבים אותנו, מקרוב ומרחוק יוצאים מגדרם עבורינו.

אין להם מילים. כי אין.

הם לא יודעים איך להקל עלינו. ובצדק. הם לא אמורים לדעת. ואתפלל שלעולם לא יידעו.

הם מנסים בכל הדרכים;

לשלוח תמציות להרגעה, אינסוף חלות, עוגות ופחמימה ריקה, אוכל, אוכל, אוכל מלא אהבה, הצעות לסדנאות, אנרגיות, עצות למה לעשות, ספרים, שירים, תקשורים וכבר לא זוכרת מה.

למה? ככה.

כי הם יוצאים מגדרם בכאב הזה ורוצים רק לעזור. לתת עצה ולראות אצלינו תנועה.

ולנו. כלום לא עוזר.

בוקר טוב הוא רק בוקר

יום טוב הוא יום

נהנית? לא

איך את ואיך אתם? אין לנו תשובה. או מקסימום אני עונה, בתהומות השכול.

מה תרצי לאכול? מה מתחשק לך? אני לא רוצה, לא מתחשק לי. אין לי רצונות ואין לי חשקים. תחליטו עבורי.

יש לך בחירה, את יכולה. את חייבת בשביל הילדים. אין. בחירה היא מילה שחוקה ולא קשורה. הכאב כל הזמן שם.

תיהיי חזקה ותחזיקי מעמד. אני רק חלשה. זה המצב.

תחזרי לעבודה, תיהיי בעשיה. אני אעשה זאת. אז מה? מאחורי מסך הפנים את רוח רפאים מנופצת לרסיסים.

בעיקר כולם, ובצדק, רוצים לראות אצלינו תנועה. המראה האבל הזה קשה לצפייה מהצד.

בשלב הזה הכל כך טרי, אין שיטה. אין מתכון. ואין דרך אחת. את רואה סביבך הרבה סגנונות שאת לא מבינה בהם דבר.

בינתיים, הדבר היחיד שיש לי לומר; שבו לידינו. מספיק חיבוק. שלחו הודעה אוהבת. תביאו סלט. פחות פחמימה ריקה וספרו לנו סיפורים על ביתנו.

אנחנו לא מחפשים איך להדליק את האור. לפחות לא כרגע. אנחנו רוצים להיות איתה

סבלנות עם התנועה. זה לוקח זמן. ואולי לא. בכל מקרה אין מה להאיץ. מה שיקרה יקרה. בדרכו.

שולחת תודה עמוקה לכל אוהבנו שיוצאים מגדרם בשבילנו.

מחר, נעלה לקברה. 30 יום מאז הקבורה.

לפוסט בפייסבוק