טירונות.
טירונות.
אמהות (וגם אבות) בשבועיים ניסיון הראשונים לטייטל החדש, בוכים בלילות, בשירותים, במקלחת ובהליכות הבודדות.
במהלך היום הם חייבים לאסוף כוחות בשביל הילדים. ככה כולם אומרים להם; תיהיו חזקים.
לשניות בודדות הם מרגישים יכולים ( להיות חזקים) ואז זה עובר ונפערת תהום של חוסר מסוגלות.
לו"ז אחרי שואת תשפ"ד הפך להיות מלוז הכולל חוגים, הרצאות, מופעים, לימודים, יצירה, טיולים...
ללו"ז הכולל פגישות עם ה-צבא, משרד הבטחון, הנצחה, הורים שכולים, אחים שיכולים, שיחות עם ניצולים, מומחי טראומה, יועצים בית ספריים ומורים.
החברים ממשיכים להגיע. את נראית להם שפויה. לכמה רגעים, אפילו מנהלת שיחה רגילה. אחרי כל שיחה ולו ממש קצרה, את מרגישה כאילו שחית עשרות בריכות חתירה בבריכה.
שואלים אותך שאלות שאין עליהן תשובות;
מה שלומכם?
איך אתם?
איך הילדים?
אין לי מושג.
חוץ מזה שאת מרגישה משוגעת.
לא מכירה את עצמך כלל וכלל. זוכרת שפעם לפני שבועיים היה בך משהו נחמד.
לבבות נשלחים רק בשחור או אדומים שבורים.
אין יותר בוקר טוב. יש בוקר, זו עובדה. הטוב נשמט.
ולקינוח מלחמה בחוץ. כל כך מפחידה.
אמהות (ואבות) בוכים בלילות, בשירותים ומקלחת וכל נשימה שלהם היא מאמץ עליון.
בתחינה
החזירו את החטופים
להורים שעוד נותרה בהם תקווה.
תגובות