יום הזיכרון זה לעם, לא לנו.

נועם שבת.

יום הזיכרון זה לעם, לא לנו.

עלק.

אמנם אנחנו כפסע מיום הזיכרון, אבל יש בי שיבושי זיכרון ואינני זוכרת אם אי שם, אמרתי לך או ששוחחנו בנושא ונדברנו שיום הזיכרון זה לעם ולא למשפחות השכולות, כי הן ממילא עסוקות בכאב וזיכרון בכל יום כל היום.

פעם חשבתי ככה, אז חשבתי.

ממילא פעם לא הבנתי דבר.

בעצם היום עוד פחות.

כי מה שקורה ילדונת, זה שאנחנו בזיכרון 3, ואני עוד בכלל לא מבינה מה אנחנו קשורים למערכות ישראל הזה, ומצד שני אני לגמרי מבינה. כי מזה 133 שבועות ילדה, לא נכנסת הביתה, חלצת נעלייך והגשת לי את הלחי היפה שלך לנשיקה מוחצת – אז אני מבינה.

וגם לא מבינה כי מזה 133 שבועות ילדה לה אני מחכה, עוד רגע עוד דקה ומדברת איתך במוחי ללא הכרה וככה אני נעה כבר 133 שבועות בין הבנה, לציפייה, בין מציאות לבין דמיון כי מי בכלל יכול להבין את שקרה.

ופעם, כשלא הבנתי דבר, לא התחלתי לדמיין מה עובר על משפחה שאיבדה, לא בכל יום ולא ביום הזיכרון. לא היה בי קצה חוט, לא את קצה קצהו של החוט.

ועכשיו, שאינני מבינה איך הפכנו להיות, אני מבינה שביום הזיכרון 1 מופיע הלם, ובשני מתווספת לה טביעה ובפעם השלישית, זה של עכשיו מתווסף לו הפחד מהפחד. וככה בשקט בשקט, נבנה לו מגדל של כאב, מלא ועשיר בצער, געגוע, החמצה, כוח מוות - בניין ללא גג.

ובפעם השלישית הצמא לסיפורים ולזיכרונות, לחיבוק ולאהבה גדל ובו זמנית הוא מתנגש בתאונת דרכים חזיתית עם הפחד מטביעה ועם הידיעה הברורה של תוצאות התאונה.

אז דעי ילדונת, שיום הזיכרון הוא אולי לעם, אבל בנו הוא עושה ש-מות. ויש הרבה שמות, הרבה הרבה הרבה מידי שמות.

יום הזיכרון הוא לעם.

עלק.

מוזמנים באהבה, לזכור ולהזכיר, לספר עליה, להביא את רוחה, את חייה, את אהבתה לחיים.

לפוסט בפייסבוק