יחסים.
במיליוני שיחות החפירה שלי עם עצמי, עם האיש שלי, עם החברות שלי, עם המשפחה שלי הסכמנו שהכי חשוב
בהורות זה היחסים. הקשר איתם. כמה בקלות הילדים שלנו יכולים לסגור עלינו תריס, להתכנס בעולמם ולמצוא לעצמם את הנתיבים שלהם בעולם הזה וכמה השמירה על יחסים קרובים היא מלאכת מחשבת מורכבת. היא נכונה בכל גיל, היא נעשית מרוכבת בגיל ההתבגרות שזה חלק מהדרך לעצמאות והיא לא נחסכת גם בשלבים מאוחרים יותר בחיים.
נועם ואני היינו צמודות.(רוגע. גם עם השאר). גם בגלל מבנה האישיות שלה וכנראה גם בגלל מבנה האישיות שלי. ובמבנה האישיות שלה היא היתה שלשול. שלשול זו מי שמשתפת מכל הבא ליד. בלי עכבות. לא רק לי, לכולם. גם את התופעה הזו אצלה לא ממש הבנתי (הלו, מה את משתפת את כולם בעניינך), אבל עם השנים התרגלתי ובעיקר מאוד מאוד אהבתי. כי כשמשתפים את נבכי הנפש שלך, את יודעת מה עובר על הילדה שלך. לטוב ולרע. היו פעמים אפילו שאמרתי לה לעצור כי יש דברים שאולי כדאי שאמא לא תשמע. אבל היא שיתפה ושיתפה.
הדביקות הזו שלנו חיה ונשמה כל יום כמה פעמים ביום וכל מה שהיא פיזרה סביבה היה בעוצמות של מגנט. כשהיא הרעיפה אהבה אז זה היה ב- 900 קמש. כשכעסה, כנ"ל. ובתוך כל הדבר הזה היחסים היו מעל הכל. אני כאמא הסברתי לעצמי שלעיתים אני מורידה תראש, מבליגה, בולעת העיקר היחסים. זה הוכיח את עצמו. היינו דבק.
ובכל החוסר הלא נגמר והאינסופי הזה, זה בלתי אפשרי ולא אנושי ומוסיף עוד ועוד געגוע ומחסור שעתי ונשימתי לכאבי הפנטום.
הרבדים והיובלים שאת מבינה לאט לאט בתוך האבל הזה שלך.
ורק משתי מילים אני פוחדת.
הראשונה היא; "שם"
השניה; " נהרג"
ודואגת נורא לחטופים.
תגובות