ילדים.
ילדים זה כבר סיפור סיפור.
זה לא תמציתי.
זה סבוך ומורכב עם תתי סעיפים שאין להם סוף.
כשחלום הבלהות הזה התחיל לא הבנתי בכלל איך יכול להיות שבתוך השבעה הילדים כבר שומעים שירים, עושים טיקטוק, צוחקים ומפתחים הומור שחור. חשבתי שאני משתגעת פיסית והמליצו לי פשוט להתרחק מהסיטואציות האלו. גם כדי לא להרוס להם וגם כדי לא לדפוק תראש בקיר. הרי איך אפשר לשמוע שיר ולרקוד שהעולם עצר מלכת. איך.
ואיך זה אצל ילדים שקיים מעיין חיים בעוד שאצל הגדולים הכל נדם.
עבר זמן. בכל זאת 45 יום. הלוחשות לי באוזן הסבירו לי שאם אני לא אאפשר להם את זה אני אחרב להם את החיים. ובינתיים, יש להם חיים. אז כל פעם שהם חיים בעוצמה יחסית של מוסיקה ושירים אני הולכת לפינה. אני לא יודעת אם הם קלטו אותי או לא...אבל בינתיים אני משחקת עם זה בנדמה לי.
חוץ מזה שבמנעד התהומי הזה הפסיכו. ביקשה ממני כשזה קורה לנסות להחזיק לכמה רגעים את הכאן ועכשיו. לא אחורה. לא קדימה. שמותר לך להנות לרגע אחד מהילדים החיים שלך, למרות שהמוח כל הזמן ייקח אותך לילדה המתה שלך. ואני מנסה. בכאן ועכשיו.
הקטע השני עם ילדים ושכול הוא, ש 19 שנה הקדשתי משאבי זמן משמעותיים ולימודים איך להיות אמא; למדתי מכל הבא ליד; מהסביבה, מהניסוי וטעייה, מלימודים פורמלים, מלימודים לא פורמלים.
להיות אמא שכולה לאחים שכולים....אין לי מושג מה לעשות עם זה. לא למדתי.
ואנחנו. קיבלנו בונוס. הורים שכולים, לאחים שכולים בגיל ההתבגרות. נפלא.
גם ככה הגיל הזה הוא מלאכת מחשבת אז עכשיו לכי תביני מה שייך למה. לכי תביני כשהם מתנגדים לכל מה שאת אומרת זה כי זה הגיל או כי זה הסיטואציה, לכי תביני מה עובר עליהם. וכשהם כבר משתפים מה עובר עליהם...אז אין לך מושג. את לא יודעת מה נחשב בגדר הנורמה או טרלול מוחלט. או כמו שקיבלתי ציון; " אמא, פעם היית מכוונת אותי, מסבירה לי, מה נסגר עם הלא יודעת הזה שלך".
בינתיים....אני רק מקשיבה ומחבקת אותם פי 7. גם הדביקי הכפול הזה שלי אליהם לא בטוח שבא להם שאני נאחזת בהם אבל הם תקועים איתי בינתיים.
בגלל שאני כל כך לא יודעת, הפכתי אותם למורי הדרך שלי. אני רק מקשיבה להם. מנסה לגשש באפלה. אפילו שהיפוך התפקידים הזה הוא בלתי, ואפילו שאני אומרת להם שאני האמא ותפקידי לדאוג להם, נדמה לי שהם מגחכים בינם לבין עצמם ואומרים בלב; זאתי אמא? עכשיו אנחנו דואגים לה.
וככשואלים אותי איך הילדים? מאיפה אני יודעת איך הילדים? הם לא מגלים לי שמתה להם אחות שהם כל כך אהבו; שאהבו אותה מקצה לקצה; להיות איתה, להקשיב לה, לריב איתה, להתווכח איתה, לצחוק איתה הכל איתה. הם לא מגלים לי איזה סרטים רצים להם בראש. הרי לשכולים רצים סרטים שאי אפשר לדמיין אותם בכלל.
אז אין לי מושג איך הילדים ואין לי מושג איך להיות אמא שלהם במצב החדש והם צריכים להתרגל לאמא בוכה חלקים רבים מהיום.
מזל שהם מזכירים לי שפעם הייתי שמחה. כי בילדים, יש תקווה.
מילה, שאני ברוגז איתה.
ילדים. זו רק הפסקה הראשונה בכמה זה סבוך.
בחרדות לפתוח ידיעה בעיתון איזה עוד הורים קיבלו בשורות איוב ומחכה לשובם של החטופים .
תגובות