יש ימים שהם חרבות ברזל.
יש ימים שהם חרבות ברזל
גם יש לילות כאלו.
הם לרוב קשורים אחד בשני ומגיעים ברצף, מלופפים אחד בשני בלולאה.
נדמה שהאנרגיה של הימים האלו עוברת באופן לא מודע לשאר בני הבית ונראה שכל אחד בדרכו ובעצמו ביום של חרבות ברזל.
הדרך לראות את זה היא עלייה שמוטת גוף במדרגות, גרירת רגליים ובעיקר הסתגרות ארוכה בחדר עם אפס רצון לדבר עם מישהו מהעולם הזה או במילים אחרות, רק אל תדברו איתי. את עצמי אני כבר מזהה בימים האלו; אפס תקשורת עם העולם.
אחרי תקופה ארוכה שחיפשתי שם ראוי למלחמה הארורה הזו, דווקא אפשר להשאיר את שמה; חרבות ברזל....כי יש ימים כאלו. הם ימי לופים, שמחזרים אותך לנקודת ההתחלה, כמו בקרקס שכבר למדת ללכת על חבל דק ומעדת לרצפה. נפילה שמשביתה אותך מהקרקס לכמה ימים. הם ימים שגם אם את חושבת שיש לך ניסיון וותק מסוים מה עושים איתם הוא נעלם בשניה והם ימי חרבות ברזל. ימי ייאוש מוחלט, הבנה מוחלטת את המציאות שאינך רוצה בה ועצב עמוק בכל כך הרבה זירות. עצב שמדיר את שנתיך. וזהו. את לא ישנה מעצב וגעגוע.
יש ימים של חרבות ברזל שחורצים את גופך בכאב כל כך חזק שאת ממתינה לראות מתי הגל הזה עובר ולא יודעת איך ומתי.
יש ימים שאת כל כך לא כאן שגם השיחות איתה הופכות להיות יותר ביזריות מהרגילות. יש לי מן מבט כזה למעלה כל הזמן כאילו היא למעלה (נו באמת) וכשאת כל כך לא כאן ממשיכה אצלך דאגה לא מובנת לילדה המתה שלך ודפוסי העבודה שלך הן לדאוג לה כאילו היא עדיין כאן (נו באמת).
יש ימים שהם חרבות ברזל.
יש ימים שהם לא.
את זה את כבר מבינה.
ומתחילה להבין את המנגנון.
נועמיק, בימי חרבות ברזל אני מגיעה יותר לביתך החדש ואוספת את האבנים והמתנות המקסימות שמשאירים לך כדי לפנות מקום לחדשים. אל תדאגי, הכל נשמר בקפידה, למרות שעוד לא החלטתי איפה לשים את הדברים בבית.
תגובות