כבר 4 שנים אני הולכת לאזכרה של עינב.

כבר 4 שנים אני הולכת לאזכרה של עינב. באה לחבק את המשפחה (המורחבת) שאני כל כך אוהבת.

זו אחת מהמשפחות היפות ומלאות ההדר שפגשתי, ולא אחת, בלי שהם באמת יודעים, אני מלקטת מהם פנינים של מעשים טובים ואוספת לחיקי.

לפני 4 שנים, כשטמנו את עינב באדמה, לא ידעתי את נפשי מרב צער. הסתכלתי על הילדים הקטנים-גדולים שלה, על בעלה, על ההורים שלה, על האחים שלה, על הגיסות, האחיינים וכאב לי כל כך על כולם. הסתובבתי כמו במבוך סתום בלי להבין איך אני יכולה לעזור או להושיט להם יד. לקח לי שנים להבין שרק הם יכולים לעזור לעצמם וכל שאני צריכה לעשות זה לחבק אותם ולהניח מילים חמות על ליבם. 4 שנים. רק בת חמישים.

היום תנו לי 20, 21, 22, 23 אני אומרת, איפה חותמים? רק עוד כמה שנים יחד וכמה שפחות שנים בלעדייך. שלא לומר היפוך תפקידים – אני אלך ואת תשובי. אבוד.

השנה הצער על עינב ועליהם התערבב עם הצער שלנו. נדמה אפילו שהיתה שם דיפוזיה, דיפוזיה כזו שהתערבבה עם האבל הפרטי שלנו ועם האבל הלאומי של כולנו. בכל משפט שעדי הקריא אמרתי לעצמי, זה לא יהיה וזה לא יהיה וזה לא יהיה וזה לא יהיה וזה לא יהיה וכמה שפע ואהבה היתה להם ב 50 שנות היותה של האישה הגדולה מהחיים הזו. ברקע מרחוק בבית העלמין, התנגנו צרחות אימה של מישהי שהתאבלה. אלו היו כמו צרחות חדר לידה, אך בפועל היו אלו צרחות של חדר מיתה. היא עמדה שם וצרחה את כאבה בעודו של הרב נושא תפילה. בסופם של השירים העצובים, צילמתי את הקבר היפה שלה. זה מה שאני מצלמת לעצמי השנה, קברים, ועברה בי מחשבה שזהו, זה מה שנשאר, מצבה יפה. ודי.

ממש כמה רגעים אחרי, כשהתיישבנו בביתם שאלתי את נועם בכורה אם אפשר לשאול קצת שאלות על המוות ועל החיים שאחרי. תמיד אני שואלת לפני. לא לכולם פשוט לדבר על הדברים הקשים. נועם הכל כך מיוחד ענה בטח, אצלנו אין טאבו אמר. מדברים על הכל. דיברנו ודיברנו, בעודי בוכה ובוכה (ואי נועמצוק כמה בכיתי עלייך השבוע) ומשפט אחד שלו הולך איתי עדיין. תראי הוא אמר: כשהשורשים חזקים אז הם יכולים לשאת את הסופות ורעידות האדמה המתרחשות עליך. השורשים שאמא נטעה בנו כל כך עמוקים, שהקשר בין האחים התחזק מאז, המשפחה עוד יותר מלוכדת, הדאגה האחד לשני היא ברורה מאליו, החברות חזקה מאוד והחיים ממשיכים במסלולם. אמא הולכת איתי כמעט יום יום. אנחנו היא הצוואה הלא כתובה שלה, אנחנו החיים עצמם.

אפשר עוד שאלה לסיום, הקשתי, בטח ענה באומץ. היום היית עושה דברים אחרת? יש לך תובנות למשפחות שמתמודדות עם אנשים חולים? לדבר על הכל ופשוט להיות. להיות חלק מהתהליך, לבוא, לקחת, לדאוג, לא לפספס הזדמנויות של טיפול, לקחת בחשבון את האפשרות שמתים. כשנוכחים, אח"כ לא מתחרטים ואני לא מתחרט על כלום.

עינב, אם את שומעת או רואה או יודעת ובין אם לאו, לא נותרת רק מצבה ודי, זו היתה מחשבה מטופשת שמתגנבת אלי מעת לעת כשכל כך כואב לי. דעי לך שרוחך נכחה ונוכחת בכל מי שנגעת בו, אין לך תחליף ולא יהיה. לאף אחד מאיתנו אין תחליף ולא יהיה, כל אחד הוא מיוחד ואור גדול בדרכו, גם בחיינו וגם במותנו, בתי העלמין מלאים באנשים שאין להם תחליף וזרעייך נישאים ברוח.

בינתיים הלכתי לבדוק את השורשים שלי, שלנו, של כולנו במובן הצר והרחב של המשפט. אלו הפרטיים ואלו של השייכות לעם ולארץ, ליהדות ולמי שאנחנו. אם השורשים עמוקים ורחבים מספיק, אפשר לשאת את כל רעידות האדמה המתרחשות עלינו.

כמעט שבת. החטופים לא שבו עדיין, אבל אם השורשים מספיק עמוקים ורחבים לעם הזה, הם חייבים לחזור. כולם.

סליחה נועמצוק, יודעת שיש לי המון דברים לספר לך, לעדכן אותך, לשתף אותך, להתייעץ איתך. (הגיע הזמן שאת קצת תעדכני אותי- אלו היו החיים שלנו. את מדברת ואני מקשיבה.) לא הספקתי השבוע, הוא היה גדוש במפגשים לאורך ולזכרך. אנסה מחר.

לפוסט בפייסבוק