כבר ימים ארוכים שאני לא כותבת לך.

נועמיק שלי,

כבר ימים ארוכים שאני לא כותבת לך, וגם אם כותבת לא מניחה את המכתבים כאן. הכתיבה, שהיתה

לי לפסיכולוגית מעולה בשנה האחרונה, נהייתה קשה ומכאיבה. אם בתחילת הדרך היא היתה עבורי קול צעקה וזעקת הכאב החוצה, הביאה שחרור ואפשרה אוויר, עכשיו ממרחק ממך זה ניהיה קשה ופוצע יותר ויותר. קצת כמו לראות תמונות, או פתקים שרשמת לך או סרטונים או הודעות קוליות שאני לא פותחת... נדמה שזו הסיבה לפיה אני ממעטת. זה לא פשוט להתקרב לאש כל יום באופן יזום. הרבה יותר פשוט להיכנס למוד של הבוט האוטומטי. כעת אני מקלידה מילים ומחשבות על דף ובוכה יחד עם הזיכרונות. יחד עם המברגה הזו שכל הזמן מבינה עוד ועוד שכל שנותר אלו 19 שנים נפלאות של זיכרונות. מברגה שבסופו של דבר תתלה את התמונה על הקיר, וזהו. התמונה תתקבע לה שם.

וגם קשה כאן נועמיק. כל כך קשה מסביב עם כל הותר לפרסום, כטב"ם כזה או אחר, אזעקות, אזכרות, הנצחות, חטופים שטרם חזרו...אז אני ממעטת. מרגישה כמו מאכלת שנאכלת.

הגוף לא מסונכרן עם הראש. את מה שהראש מבין, הגוף מסרב. הגוף נצרב ונצבע ורשם וקעקע ימים וסיטואציות ודקות ומילים ורגשות ולכל יום יש היסטוריה משלו ובכל יום יש את הכאן ועכשיו. הכל מתערבב ילדה שלי בין חיסול סנאוור גדול המפלצות, לבין המכתב האחרון שכתבתי לך בדיוק לפני שנה, רגע לפני שחזרתי מרודוס. מכתב מלא אהבה וחמלה וסליחה ומילים מתוקות וגאות שהנחתי על ליבך. מכתב של אהבה. זה היה המכתב האחרון המשמעותי שכתבתי לך. ב- 3 ימים אחריו היו אלו הודעות רגילות, של אמא ובת – של "ממיש בוקר אור...אם תוכלי להכין לי/לקנות לי/להביא לי...וביום שבת תבואו בדיוק ב 12:00. זו ההפסקה היחידה שיש לי".

נועמצוק, השבוע לראשונה העזתי לקרוא את ההתכתבות שלך עם האחים שלך מהשבת הארורה ההיא. כמה אהבה יש שם בינכם. כמה תום ונאיביות שהכל ייגמר ואת תנצלי. כמה הם ניסו להצחיק אותך תוך כדי הטילים כאן והרצח אצלך, כמה מילים יפות היו בינכם. אתם ידעתם שהדבר שהיה לי הכי חשוב שתיהיה אחאות יפה בינכם. אחאות אוהבת. כמה פעמים הם שמעו ממני את המשפט: "אחים זה לכל החיים, הרבה יותר מהורים. הורים מתים ואז האחים נשארים לדאוג אחד לשני". גם כאן נכשלתי נועמצוק. נכשלתי ואכזבתי. זה לא קרה. נשארו הורים (כרגע לא משהו) ונעלמה אחות (שהיתה משהו משהו משהו). כל התאוריה אותה פמפמתי לכם מגיל צעיר נעלמה באבחת מחבלי נוחבא שטניים.

ובכלל נועמצוק, כשאני מספרת לך שהגוף והראש לא מסתנכרנים בניהם, זה כי אין פינה שזה עובד. מחד אני יודעת כמה הכל ארעי והרגע הזה בעוד רגע כבר לא יהיה...ממש ממש יודעת, ומנגד אני אומרת לכם את המשפט אחים זה לכל החיים, מנסה לייצר עוגנים ושליטה במה שהוא בלתי ניתן לשליטה.

אולי בגלל הבלבול והסחרחורת הזו שנכנסתי אליה, אני לא מצליחה לייצר לעצמי שום עוגן שנראה כמו משהו סדור עם איזה מבנה שניתן לראות אותו. אני, ששנים הייתי מתכננת איזה יעדים אני הולכת להשיג במהלך השבוע כבר במוצ"ש מוצאת את עצמי בכל שעה ושעה ביום בארעיות מוחלטת ומופתעת שיש משהו שאני נדרשת אליו או צריך לטפל בו. אגב, יש כל הזמן משהו שצריך לדאוג לו וכבר שנה זה מפתיע אותי מחדש. העלטה כל כך חזקה, שאני ממשיכה עדיין להיות מופתעת ממה שהרגע מביא איתו.

את יודעת עוד משהו ילדה שלי, כבר כמה זמן הולך איתי המשפט: "שמחה חייבים להכניס, כי הכאב תמיד מגיע". זה היה איזה משפט שאב שכול אחד שרבב תוך כדי שיחה ששאלנו מה הם עושים בבית הכנסת עם הקפות השמחה בשמחת תורה, איך והאם הם מציינים ומזכירים. האמת נועמצוק, לא בטוחה שהחלטתי לגבי המשפט הזה מה אני חושבת. אני רואה סבבי אנשים שיכולים יופי יופי להדחיק את המוות. להיכנס למוד של החיים ממשיכים וזהו. לסגור את הקופסא הזו, לנעול ולזרוק את המפתח לים. משהו אמוני כזה, עמוק. הפעם זה נפל עלינו, מחר על מישהו אחר וחייבים להמשיך בשמחה. יש הטוענים שזה יביא מחלות בהמשך (ההדחקה הזו), אבל כל סימני הקריאה האלו מזמן כבר לא תקפים עבורי. הכל נשאר אצלי בסימן שאלה אחד פתוח. אז מה, חייבים להכניס שמחה כי הכאב תמיד יגיע? לא יודעת. אולי ההפך הוא הנכון? חייבים תמיד לזכור כדי לייצר תיקון ושינוי? לא יודעת מה תפס אותי במשפט הזה שדווקא הוא מלווה אותי כבר כמה שבועות, הוא ולא אחר ואני הופכת בו שוב ושוב ושוב.

אז מה אומרת? שמחה חייבים להכניס כי הכאב תמיד יבוא או חייבים להנכיח את הזכרון כדי שהשמחה תבוא מעצמה?

נדמה לי שאני יודעת מה היית עונה, אבל רק נדמה לי וזה מטריף את הדעת לשחק כל הזמן בנדמה לי.

לפוסט בפייסבוק