כל מי שהיה סביבי ביקש שאקרא תהלים.
בימים שהגדירו אותך נעדרת כל מי שהיה סביבי ביקש שאקרא תהלים, שאתפלל, הסביר שיש לך
השגחה עליונה...כל הביטויים השכיחים המקובלים בז'אנר הזה ועניתי לכולם שאעשה ה-כ-ל ומה שתגידו, אבל את לא תצאי מזה בחיים. ידעתי זאת עוד מיום שבת בשעות הבוקר. הגוף סימן לי ובי את מותך הבלתי נתפס ועדיין, בננו-מילמטר סיכוי התפללתי תפילה בדרגה ששמורה למקרי קיצון שלא ידעתי שקיימת בי, ולמרות שידעתי שאת אינך ולא תצאי מזה בחיים..עד שלא הגיעו לספר רשמית לא הייתי מוכנה לקבל את הבשורה.
כמעט שנה וחצי עברו מאז. בזמן הזה תרתי בעצמי לנסות להבין מה קרה שם. נפגשתי עם כל מיני ניצולים, חיברנו ההורים נקודות ונוצרה תמונה שאפשר להישען עליה. ממש בו זמנית חיכיתי שיוצג לנו התחקיר. ידעתי שהוא יצליח להביא נתונים שאנחנו לא חשופים אליהם והוא ישלים את התמונה הכוללת. שנה וחצי אני מתהלכת בעולם בתקווה שמה שאני חושבת שקרה, לא יהיה כתוב. ממש שידור חוזר. כולם אמרו לי.. ובתוכי ידעתי...גם כאן, קיוויתי שהוא לא יהיה כל כך נורא, מחריד, מביש, משפיל, מעורר תהיות קשות, שהוא לא ינגוס לנו בשורשים, באמונות. כל כך קיוויתי שישאירו בו טיפת תקווה, טיפת אור. וכלום.
ממש אז כמו היום, קיוותי...ובתוך תוכי ידעתי עד כמה הוא יהיה נורא.
למעלה מחודש עבר מאז שהציגו לנו אותו שחור על גבי לבן. למעלה מחודש שהחברות החטופות שלך שחזרו מהשבי השלימו לנו את התמונה הארורה ומאז נעקר לי הלב בפעם השניה.
רק הפעם נועמיק מתרחש דבר אחר, הפעם, הגוף-המוח-הנפש או לא יודעת מי שולט במכונה הזו ששמה אדוה מתקשה להתמודד עם גודל האירועים והוא מטיס אותי לעבודה סביב השעון. ממש מלחמת התשה – רק לא לחשוב, רק להימנע מהתמונות והמראות, רק לא לחשוב, להכניס לאיזו קוביה במסלול ההדחקה או ההכחשה או שלל הביטויים מהז'אנר הזה.
כנראה שהגוף יודע את הדרך המתאימה לו. הוא חכם, הוא יודע. הגוף תמיד יודע ראשון. אבל, עושה רושם שהוא חכם ביום וטיפש בלילה. טיפש טיפש, כי הנה הוא מוכיח לי שוב את מה שאני יודעת.... שאם לא מרוקנים בזמן את כל הכאב, מוציאים אותו, מקיאים אותו, צורחים אותו, כותבים אותו, רצים אותו או כל דרך לרוקן הוא מרים ראש בעוצמה מתישהו בכל מיני דרכם. הפעם הוא מרים ראש בתצורה של סיוטים בלילה ולא לישון לילה אחרי לילה אחרי לילה זו לא אטרקציה או איך אומרים הרופאים...עדיף להיות מסוממים מכדורים העיקר לישון.
את יודעת ילדונת, הסחרחורת הזו שנכנסתי אליה הזכירה לי אותך, רק בלי סיוטי הלילה ורק בצורה חיובית. כל הזמן חושבת על זה שהחיים שלך היו כל כך בפורטה שאני לא כל כך מבינה איך הצלחת להחזיק את זה. איך לא התעייפת? מה היה בוער לך להספיק כל כך הרבה, איך היית מתרוצצת מדבר לדבר ולא מפספסת רגע.
אתמול כשעברנו ליד החטיבה עת חזרנו מארוחת שישי ששוב לא הגעת אליה, חשבתי לעצמי שאם היית בטח היית גמורה מעייפות והשיטה שלך היתה שהיית עולה למיטה, שמה שעון, ישנה שעה ויוצאת לפגוש את החברים. בטח היית חוזרת ב- 2-3 בלילה וקמה באיזה 7:00 בשבת בבוקר כי היה איזה משהו להספיק – לא נחה לא נחה. היית מספרת לי שאת ממש לא אוהבת להיות במנוחה כי החיים כל כך יפים שחבל לבזבז בהם שניה.
מאז התחקיר, אני קצת מרגישה נועם בקונסטלציה אחרת וכל הזמן אני שואלת את עצמי איך עשית את זה, לא התעייפת? ולפתע אני מרגישה קצת נועם שזו הדרך הכי מקלה להתמודד עם המציאות האיומה הזו. כי להיות קצת נועם זה הרבה מעבר לזכות גדולה, זה חיבוק גדול ממך ואולי זו הדרך שלך לעזור לי לצאת מהלופ הזה ואולי לא, אבל תודי שזו דרך מתוחכמת מאוד מאוד להתמודד.
הפסיכו. כל הזמן מסבירה לי שאפשר ל"עבוד" על האמיגדלה. זה מהות התהליך כשעובדים עם PTSD, לספר סיפור חדש שנוכל לחיות איתו. הרמתי גבה לגבי ההסבר אם הוא נכון או לא, אבל לכל מה שיכול לעזור לי אני אומרת כן ומנסה. מאז אני מנסה. ולהיות קצת נועמיק שלי – יפת המראה וטובת הלב, הלבה שלא הפסיקה לבעור בחייה ובמותה זו דרך מאוד מעניינת של מניפולציה על המוח. תודי.
בתמונה, התמסרות טוטלית לאהבת החיים.
תגובות