כנראה, כל אחד צריך סיפור.

נועמיק, ביום שהשמיים נפלו עלינו יצאנו למסע חיפוש עצמאי כדי לנסות להבין איפה את. לא היה גוף במדינה שלא פנינו אליו, התחננו שיימצאו אותך. כמו מסע חקר בלשי, נקודה אחרי נקודה, ניסינו להבין איפה את יכולה להיות. חיברנו נקודות, חילקנו עבודה, התקשרנו ללא הפסקה לכל בתי החולים, איכון הנייד, להב 433 לתת DNA, עיתונאים, מוסד, שב"כ, צבא, שבויים ונעדרים. לבד. אנחנו בלי שום גורם מטעם מדינה שיבוא ויישב אתנו ויתחיל לעזור לנו לחבר את החוטים. ל ב ד.

3.5 ימים עד שהגיעו לבשר שאת אינך. 3.5 ימים שמסרקות ברזל חרצו לנו את הגוף והנשמה והשאירו בהם שמות.

בראיה לאחור, מה אלו 3.5 ימים לעומת מה שמשפחות החטופים עוברות עד היום. ממש זכיה בפיס.

שבועות ארוכים אחרי שקברנו אותך שאלו אם אנחנו רוצים לדעת איפה בדיוק נורית בגוף, מאיפה נכנסו הכדורים וכמה מהר נהרגת והחלטנו שנוותר על התענוג הצרוף הזה. הסברנו לעצמנו שזה לא יחזיר לנו אותך ובשביל מה לנבור. אחר כך יצאנו למסע עצמאי בניסיון להבין דקה אחר דקה מה קרה במוצב הארור ההוא ואיך מוצב צה"ל, שיש בו טנקים, נמרים, חיילים, מרגמות ועוד נכבש תוך שעה וחצי. 6:29-8:00 הנוחבות השתלטו עליו. קל. שטח השמדה קראו לזה בתחקיר שהודלף. אז כשמדובר בשטח השמדה כובשים אותו בפחות משעתיים.

בדקנו, למדנו, שאלנו, קיבלנו עוד מידעים, נפגשנו עם הבחור המדהים להערצה שהגיע לחלץ וסיפר את הסיפור שלו וזהו. בנינו סיפור בראש. הבנו בגדול. עשינו זאת לבד, בעצמינו ולימים גילינו דרך הפודקאסט חובה "נחל עוז המוצב שהופקר" של קרן נויבך וצליל אברהם שככה קרה אצל כל המשפחות. 52 משפחות עברו טרוף חושים בניסיון להבין איפה הילד.ה שלהם על מנת להביא אותם לקבורה והכל לבד לבד לבד, כי מדינה, כבר הבנו. אין. כל משפחה לעצמה. חודשים אחרי שסיפרו לנו את הסיפור בצורה קצת יותר מאורגנת, זה היה בהתנדבות של אישה טובת לה שהלכה לחקור בעצמה בניסיון להבין.

חודשים ארוכים שמתי את הסיפור במגרה. עמוק. מה זה יעזור אמרתי לעצמי וכדאי שאקום על הרגליים עם הפנים קדימה. אינני יודעת אפילו מה טירגט או מה לחץ על הכפתורים שהעיר את הפיל הרדום בחדר, אבל הפיל התעורר ומשתולל והוא צריך ורוצה להשלים את הסיפור. הסיפור הלא פתור של מה היה שם אחרי המוות. מי לקחו את הגופות, לאן, כמה תחנות הגופות עברו בדרך עד למחנה שורא מה היה מצבן ואיך עשו זאת.

אולי זו ההבנה שבקרוב נפגוש את התחקיר הנורא, אולי זה בולענים. לא יודעת. מה שברור שהפיל התעורר. כבר תקופה שאני והוא בוויכוחים - לך לישון, מה זה יעזור, תניח לי, אך הוא לא בעניין של שינה. הוא כבר ישן שנה. ככל שאני רוצה שיישן, הוא רוצה להתעורר. בזמן שבני האדם המשיכו בחייהם אני רואה גופות, המדריכה בפילטיס מנסה לתקן תנוחות, מתייחסת לעבודה ברצינות מתוקה ואני רואה גופות, מדברים איתי על החיים ואני חצי מקשיבה חצי רואה גופות. מפצלת קשב. לאחר תקופה כזו הבנתי שכנראה שאין ברירה, כדאי לי להתחיל לדבר עם הפיל. כנראה שהחורים בסיפור יותר מידי גדולים כדי שאניח לסיפור.

ברגע שהבנתי שכדאי להפסיק להתווכח עם הפיל, יצאתי למסע חיפוש חדש. מסע החיפוש אחר המחלצים.

הודעות הוואטצפ נערמות בהודעות כואבות לכל מיני גיבורים שעסקו במלאכה הנוראית הזו, כי נדמה שעד שלא אשלים את הסיפור, לא אוכל להניח, ולטובת זה אני צריכה לפגוש את מי שאסף את הגופות. כבר הבנתי שמדובר בסיירת גולני, עכשיו רק צריך להגיע לאלו שיהיו מוכנים לבוא ולדבר איתנו.

ושוב לבד. כל הזמן לבד. כלומר, תמיד אנשים מדהימים שמקיפים אותנו מנסים לסייע, אבל לא ככה זה צריך לעבוד. לא ככה. משפחות לא צריכות ללכת למסע חיפושי הסיפור הטרגי שלהם לבדן. כבר עבר מספיק זמן.

כנראה שכל אדם צריך סיפור מלא ושלם כדי להמשיך לסיפור הבא.

ואם אצלי התעורר הפיל, אני לא רוצה לדמיין מה עובר על אלו הגיבורים שעשו זאת במו ידיהם וליבם. מאז ועד היום, כי זה לא מפסיק ולא נגמר. עם של גיבורי על.

פודקאסט החובה "נחל עוז המוצב שהופקר" הושמע ל 50k מאזינים. זה המון במונחי פודקאסט, זה כלום במונחי מדינת ישראל. 7 מיליון בגירים צריכים להקשיב לו. וללמוד.

פרק 4 מספר את סיפור החילוץ.

נועמיק, אולי אם אשלים את הסיפור אפסיק לראות גופות. אין לדעת.

מה שבטוח שהעדרך מבעיר את כדור הארץ מרוב שהוא זועק, כי מכל מקום בעולם שולחים לי מדבקות ואני בכלל לא יכולה להכיל את זה שהפכת למדבקה.

לפוסט בפייסבוק