כשנועם נולדה, נולדה האמא שבי.

כשנועם נולדה, נולדה האמא שבי. כשהיא מתה, זה מחייב אותי להיוולד מחדש בעל כורכי בכל כך

הרבה עולמות. אמנם בצורה שונה מהתפתחותו של ילד, שאצלו במרבית המוחלט של המקרים יש גרף התפתחות כלפי מעלה ללא רגרסיות (נגיד אם למדת ללכת, ברוב המוחלט של המקרים, לא תחזור לזחול), אצלינו צעד קדימה, 2-7 אחורה או תנועה חיובית ואז רגרסיה לנקודת ההתחלה (7.10).

כל המערכת סולמות וחבלים הזו מתרחשת גם במערכת הויסות החושי. כמו שתינוק קופץ כשיש רעש חזק לידו, אור חזק או רעשים גבוהים, ככה גם אני - מישהו לידי במצב אומלל קיצוני זה מייצר דופק גבוה ומי שלידי שמח או מרוצה מידי - כמו "בוקר אור" שמח וקופצני מידי, זה בלתי נסבל ומייצר תגובה של חשיפת יתר ומיד תגובה חושית קשה. אנחנו לומדים את העולם מחדש והכל דרך ניסוי וטעיה; מה עובד לנו, ממה להימנע ובעיקר מה מגביר ומה מאפשר לגוף לתפקד; מופע מחול, לא עובד, טיול, צריך לדייק אותו, הופעת מוסיקה - מחוץ לתחום, מפגש חברים, תלוי באיזה מינון (הווליום צריך להיות מאוד מווסת ועדין), מוזאון - כדאי לברור, לילה מחוץ לבית- עסק מסובך, טיסה לחול- בליגה של הגדולים.

וככה, כמו תינוק לאט לאט את מנסה, נופלת, מנסה, נופלת ורק עכשיו את מבינה דרך הגוף איזו עבודה קשה עוברים הילדים שלנו עד שהם עומדים על הרגליים.

נדמה לי שזה הסבר די הגיוני שמניח את הדעת למה אני לא מגיעה להרמות כוסית המוניות, מפגשים גדולים, מרחבים הומי אדם. זוהי חשיפת יתר חושית. בשלב הזה.

ההבדל הדרמטי בין הילדים המתוקים שנולדים ומתייפים עם החיים, טורפים אותם ונהנים מקסמם, הלידה ההורית החדשה נראית רע מאוד. אין בה חן ואין בה מתיקות. אין בה תקווה ואין בה יופי. היא רק מחייבת להיוולד מחדש, כדי לחיות באיזון שפוי במשך הזמן שעוד נותר לה.

למשל בתמונה הזו יש דבר מתוק שהתפתח לדבר מתוק מאוד מאוד. ונעלם.

לפוסט בפייסבוק