לכל ההורים החדשים שמחפשים כמונו את הפנס.
בניסיון (די מגוחך) לנסות לאסוף משהו. כי ככה מבקשים מאיתנו כל הזמן:
תיהיו חזקים, תחזיקו מעמד....
הגיעו לכאן מצעד של אחים ואחיות שכולים, הורים שכולים.
כולם כל כך מקסימים וממש ממש מבינים בשכול. הגיעו גם מבית הנשיא והגיעה אחת ידוענית בשכול, מרים פרץ העוצמתית, שעוברת בית בית, משפחה משפחה לנחם ולתת את התבשילים והמתכונים שלה לאירוע ( לא להאמין כמה תעצומות נפש יש לאישה הזו).
כשהם יוצאים מכאן...
אנחנו מנסים לחבר קו כלשהו. שיעשה מעט מעט סדר בכאוס. איזשהו עוגן קטן בלב הסערה.
מכנים משותפים, משהו להאחז בו ממשפחות שחזרו יום אחד לשמוח לצד הכאב שלעולם לא מפסיק.
אנחנו למדים שיש קווים משותפים.
כולם ממש מבינים, יודעים להצביע בדיוק על הנקודות הכל כך כואבות.
הציעו לנו לחזור לשגרה. בהדרגה.
ללכת לכל הטיפולים האפשריים; קבוצות התמיכה, להזמין חברים שלה הביתה עכשיו. ממש עכשיו. לפני שיאלם ויעלם. לרשום זכרונות, לצייר אותם, לתת להם צליל ומנגינה.
מנסים בכל הכוח להגיד לנו ש- 3 שנשארו זה הרבה. זה עוצמה. זה אור.
תסתכלו על זה. תסתכלו על המשפחה. תחבקו אותם קרוב קרוב לחזה וגם תתאבלו. תרשו לעצמכם.
כנראה, שהכל נכון. בשעתו.
אבל הלב לא רוצה לראות עכשיו כלום.
הוא רק רוצה לצרוח, לבכות, להיות איתה ולחבק אותה קרוב קרוב קרוב לחזה.
כמו לפני השואה.
מוגש לכל ההורים החדשים שמחפשים כמונו את הפנס.
מייחלת שימצאו הנעדרים ויחזירו את החטופים.
תגובות