מבצע 1+1.
במבצע 1+1, נרצח לך את הילדה וניתן לך כל מיני הטבות בתמורה או בשמו השני לוטו מהגהנום, לוקח לך זמן להבין שההטבות האלו הן לטובתך.
הבנת המבצע מתחילה בסצנה לא נשלטת (והרי פעם היית אחת ששולטת) מול עובדת הרווחה המקסימה (כולן מקסימות שם) של משרד הבטחון שמסבירה לך את הזכויות החדשות שאת זכאית להן.
זכויות? מי צריך זכויות. תנו לי לשלם הכל בחיים, גם עבור אחרים, רק צריכה את הבת שלי, את מיבבת לה מול הפנים ברצף הנע בין זעם לבין עלבון והשפלה. תנו למי שאין לו אני אומרת. לי יש. רק רוצה את הבת שלי חזרה. והיא חוזרת לאט על הדברים. סבלנות היא אומרת. הכל כתוב באתר. זה הקוד שלכם. לאט לאט תכנסו ותכירו. מהשיחה הזו לא תזכרו כלום. כל שאת צריכה זה לזכור את הנייד והמייל שלי שכתובים לך כאן.
מטולטלת מעלבון וכאב מדדה הביתה. עוד סצנה למגוון ההצגות שלי. הרי פעם אני וסצנות היו עולמות נפרדים. שמורה ומאופקת. עכשיו זה כמעט בלתי נמנע.
סבלנות היא אמרה. צדקה. ככל שעובר הזמן את מבינה שהפיגוע רב נפגעים הזה של אין לך ילדה, עולה הון כסף; טיפולים, מלווים, ואוו עולה..לא כדאי לחסוך בכלום בשלב הפירוק ולו רק בשביל הניסיון להרכיב משהו חדש. יום אחד.
ככה למדתי על הפטור מתור. לאט ומאוחר. אני, פטור מתור. נו באמת. מה קשור? זה למי שנכה או קשיש או...מה קשור אלי הסיפור הזה.
באחד מבביקורי בסופרפארם. שוב ביקור בסופרפארם. הרי כל פעם את הולכת לקנות משהו כי שכחת מה היית צריכה ושוב אין. ואת שוב חוזרת ושוב נוסעת. המוח מצליח לזכור כל פעם משהו. את מתיישבת בתור. הפעם מול הקרם הכתום לשיער. זה שקנית מאות ממנו או אולי אלפים. בשבריר שניה גל של זיעה שוטף אותך, הדופק מתגבר הדמעות יורדות ואת בשלב שעוד רגע זה יהיה בקול. לא נעים. הקהל סביבך בסה"כ הגיע לקנות לעצמו. מה הוא צריך אותך על הראש שלו. לא יודעת איך זכרתי, אבל שלפתי את הפטור מתור לחסוך לי ולכל השאר, העיקר לא לעמוד מול הקרם הכתום, משייף הציפורניים, סבון הפנים המאוד ספציפי שרק אותו ניתן היה לרכוש
ועוד כאלו שמעלים לך דופק ומייצרים לך זיעה קרה. וגעגוע שורף.
ושוב שבת.
והגעגוע,
שורף,
ומחניק,
וכואב.
ושוב בחירתה של סופי.
ובחוץ השמש מאירה,
והילדים מתוקים,
ואת עוד לא מצליחה לחיות את הגם וגם.
לוטו מהגהנום.
גם הים לא מצליח, עדיין, להרגיע נפש שורפת.
שולחת את תנחומיי העזים למשפחות השכולות, למשפחות החטופים והחלמה לפצועים.
תגובות