נו איך את/ם נהנים?
נועם שבת,
נו איך את/ם נהנים?
ילדונת, לאורך השבוע החברות המתוקות שלי שאלו איך אתם? נהנים? חלקן כאלו שאיבדו את הילדים שלהן וחלקן כאלו שלא איבדו את הילדים שלהן, אבל איבדו אותי, את החברה שלהן.
בעולם הקודם הייתי עונה מצוין, מצוין. פעמיים. במכוון. הכל היה כל כך מצוין בזמן הווה ולא בדיעבד וזו היתה תשובה קצרה, מעמקי הנשמה, לשאלה קצרה.
בעולם החדש נגמר הקצר, כי היתה קצירה ונוצר קצר ו 3 שנים אחרי אני עדיין מחפשת תשובה קצרה לשאלה פשוטה.
וכדי לפשט הסברים ארוכים לשאלות קצרות, מצאתי תשובה בצורת תמונה. ושלחתי לחלקן.
בדיוק כמו הבחור המבוגר, המשימה היא, להתאמן במשך שנים להתהלך על חבל דק, לחיות עם הכאב הסיזיפי, ליפול בלי סוף עד שמגיעים לרמה כזו, לא להתייאש ולנסות שוב, להיבהל מה שפחות כשנופלים שוב ושוב, ועדיין להמשיך... ותוך כדי תהליך לנסות לשמוח ולשמח ולדמיין ממש חזק שהוא מרוויח מלא כסף מהופעת רחוב.
ככה אני כאן, מכיילת את עצמי שוב ושוב ושוב, נופלת וקמה, כאובה וממשיכה, מנסה לשמוח מהאחים שלך ולשמח את האחים שלך, לגעת בעדינות רבה בביחד ולאפשר לחוד, ללמוד להסתכל על העולם מחדש וללמוד להנות ממנו עם כאבים, ללמוד לצלם אותם בשלישיה וללמוד לדמיין אותך בתמונה איתם, רואה ואינה נראית.
הירוק המיוחד הזה שאנחנו נוסעים דרכו, בלי הסחות הדעת של הארץ המהבילה והמובטחת שלנו, מאפשר לי לדמיין אותך בלי סוף, בלי סוף, בלי סוף, ממש כמו ההוא שהגיע מארץ רחוקה.
הרבה בדימיון,
הרבה בחיים,
זה מה שנשאר.
ויפה כאן ילדונת.
יפה שהיית אוהבת כל כך,
יפה שהדעת לא תופסת,
יפה שנחמץ הלב.
יפה שנמחץ הלב.
תגובות